שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״ט סימן ג׳

וגדולה מזו: שהרי שנינו בנזיר (נזיר י"א): יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין אותם לי, מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או שאני קובר מתים, ה"ז מותר. ור"ש אוסר. ואמרינן עלה בגמרא (נזיר י"א:): דבנדרי אונסין פליגי, אם צריכי' שאלה לחכם, אם לאו, ופלוגתא (דרב) [דשמואל] ורב אסי. דרבנן סברי כשמואל דאין צריכין שאלה לחכם. ור"ש סבר כרב אסי דאמר: צריכין שאלה לחכם. וקי"ל: כרבנן. אלמא: אף על גב דהוחזק בנזיר, נאמן לומר כן, ומותר, ובלא שאלת חכם. ואף על פי שסתם נזירו' כאילו פירש מן היין ומן הטומאה. ומה שהבאת ראיה מקונם שאני נהנה לפלוני ונעשה סופר, וכן מה שאיני נושא את פ' שאביה רע, דדוקא בשפירש, הא סתמא, לא. תמה אני: מה זו ראיה, ומאי שיטייהו דהני הכא? דהנך טעמא קא מפרש במתני': דהיינו משום נולד. וזה לא משום נולד הוא, אלא שאנוס היה בשעת הנדר. ומתוך אונסו נדר בשעתו. שאם אין אתה אומר כן, בא ונאמר: בנתכוון להוציא פת חטי' והוציא פת שעורי', שיהא אסור, שהרי לא פירש. ואין הפרש בדבר זה בין נודר סתם לנודר עד"ר. שלא אמרי': דע"ד רבים מוציא מכוונת הנשבע, אלא כעין קנייא דרבא. שהוא מכוין להערים ולרמות השומע, וכל כיוצא בזה. לפי שכשאנו אומרים לו: לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתינו היא, גומר, בדעתו להיות נודר בלא שום ערמה. וא"נ: במה שאחרים משביעים אותו, כשבועות ב"ד, וכשבועת משה את ישראל. שהם היו יודעים שב"ד או משה בסיני משביעים אותם ע"ד כן וכן. כיון שא"ל ע"ד הוא, בוודאי מתכוון לכך ונשבע(ת) בדעת ב"ד. והוא הדין במי שהשביעוהו שלא יאכל פת חיטים, ואמר: שנתכוון הוא לפת שעורים. וכן מי שהשביעוהו שלא יאכל שום פת, ואמר שלא נתכוון אלא לפת חטים, אם ע"ד רבים השביעוהו, שאינו נאמן אבל בנודר מעצמו ונתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים, אפי' אמר: עד"ר, נאמן הוא לומר: דלישני' איעקם לי'. ומ"מ, בנדון שלפנינו שא"ל: השבע על דעתינו, אינו בכלל מה שאמרת. לפי שיש בזה צד היתר אחר. והוא האונס, וכמו שאמרתי בתשובתי הראשונה והשניה (תשובה סי' ק"ח). ואף על פי שאמר בפני עדים: שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה, מתוך אונסו אמר כן. שהרי אותו חולה מפייסת ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור. ואין לך אונס גדול וחזק ונגלה מזה. והגע עצמך: במי שאנסוהו ליתן, ונתן, ופירש בפני עדים: שהוא נותן ברצון, התועיל מתנתו? מתנה זו באמת בטלה, ואף על פי שלא מסר מודעא. דתלוה וזבין זביניה זביניה אמר', משום דאגב אונסיה דזוז' גמר וזבין. הא לאו זוזי, לא הוי זביני'. ולא אמרי': כיון דאמר: בשעת מתנתו: בלב שלם ובנפש חפצה, מתנתו מתנה. שכל זה כתב מתוך האונס. ואפי' לא הכרנו באונסו כלל, אם מסר מודעא, מודעתו מבטלת מתנתו, וכן גיטו. ורבותי' פירשו לנו במי שמסר מודע' במתנתו וגיטו, ופירש ואמר: שהוא אנוס באונס כו"כ, ואח"כ נתגלה ונודע שאותו אונס לא היה כלל, ושקורי הוה משקר בהגדת אותו אונס, אפ"ה גיטו ומתנתו בטלים. דמ"מ, כבר נתגלה לנו דעתו: כי לא לרצון הוא מגרש ונותן, ואנוס. אלא שאינו רוצה לגלות אונסו, ותולה אותו בדבר אחר. וכ"ש בנדרים, דבעי' פיו ולבו שוים. וכן מי שמסר מודעה על ביטול המודעא, אינו ביטול מועיל. שכל זה מתוך אונס הוא, ולא יתקיים דבר עם האונס. וזה אמת ונכון בלי ספק. וכן כתב מפורש הרמב"ם ז"ל, גבי: ביטול מודעא דגיטא, ויפה כתב. ומה שאמרתי: כי בכיוצא בזה, לכ"ע הוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, עוד אני אומר כן. ותדע לך: שהרי אנו צריכין להשוות הלב עם הלשון. וכל שהוא אנוס אונס גמור בלבו, אין נדרו נדר. ואין העדים יכולים להכחישו בשום פנים. ואם אמרו הם: שהם הכירו שנדר ברצון הלב, דברים בטלים הם. שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו. והראיה: שהרי אמרו שם בפרק אמרו לו אכלת חלב: אמר רב ששת: מודה ר"מ לחכמים בנזיר טמא, שהוא פטור. דאי בעי, מצי אמר להון: נשאלתי על נדרי. ובאמרו לו שנים: יודע אתה בעדות פלוני? והוא אומר: לא ידעתי, שהוא פטור. דאי בעי א"ל: לא נתכוונתי לעדות. ופרש"י ז"ל שם (פרק אמר לו אכלת חלב): דאי בעי מצי אמר להון: נשאלתי על נדרי. כלומר: תנאי היה בלבי בשעת נזירות, ולא נתקיים התנאי. וא"ל חכם: דלא תלה כלל, דאישתכה דלא הוה נזיר כלל. ועוקר לסהדותייהו מכל וכל. וכן כשאמרו לו: יודע אתה בעדות פלוני שראינו שהיתה שם. ואין אתה מעיד עליו חייב אתה קרבן על שמיעת קול, והוא אומר: לא ידעתי, פטור. דמהימנינן ליה, הואיל ומצי למעקר העדות מכל וכל דאי בעי מצי א"ל: לא נתכוונתי לעדות. והם אינן יודעים אם כדבריו אם לאו. הילכך: אין עדותן עדות, ונאמן, עכ"ל הרב ז"ל [רש"י פרק אמרו לו אכלת חלב]. גם מה שאמרת: כי מה ששנינו גבי קרבן: מה אם ירצה לומר: מזיד הייתי, היינו: מפני שלא ידענו שהיה שוגג ולא מזיד. זו לא לכל הלשונות היא. ללשון שאמרו מ"ט דרבנן: משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אפי' בטומאה חדשה אמרו, דידענו בבירור שנטמא, ושנכנס מיד למקדש. ומה אם ירצה לומר: מזיד הייתי, לדבריו דר' מאיר קא"ל, כדאיתא התם (כריתות י"ב). ומה שכתבת הוא האמת ללשון אחר, שאמרו: טעמייהו דרבנן משום מיגו, ובטומא' ישנה פליגי. הא בחדשה מודו לי' רבנן לר' מאיר. וזה ברור. ומה שהוקשה לך: אם אדם נאמן לומר אנוס הייתי, היאך נמצא לאו דבשבועה מסור לב"ד? שלעולם יאמר: אנוס הייתי. כבודך במקומו עומד, שאין אני מוצא זו. לפי שאין בין שותק ומודה ומצווח ואומר. אנוס הייתי? שאין הקושיא קושיא. אף אנו נקשה בהוציא פת חטי' ונתכוון להוציא פת שעורים, שאנו אומרים: שלא חלה שבועתו ומותר בפת של חטים ושל שעורים. א"כ, לא מצינו לאו דשבועה בשלא אוכל פת ובשלא אוכל תאנים, וכיוצא בזה נמסר לב"ד. שהרי יכול לומר: לא לכך נתכוונתי אלא לכך. וכן בנזיר ששתה יין, ושנטמא למתים. ועוד: כי באמת אין מלקות אלא בעדים והתראה. ואם זה התרו בו, ואפ"ה לא חשש לומר להם בשע' התראה [שנתכוון לדבר אחר או שהוא אנוס], וכ"ש כשאמר: אעפ"כ, ודאי אינו נאמן לפטור את עצמו מן המלקות לאחר מכאן. שכבר נתחייב במלקות. ובמלקות ומיתה וממון, אינו נאמן לומר כן עם העדת העדים. בבא לב"ד ואו' כך וכך נדרתי, ואנוס הייתי, א"נ: ששאלוהו קודם מעשה, ואומר אנוס הייתי, נאמן. שכל התר נדרים פורח בלתי זה, וכמו שאמרנו. וענין זה היה דעת ר"מ אף בקרבן, דמחייב אפי' בטומאה ישנה. ובאכילת חלב, ואף על פי שיש שם מיגו. וכדתניא בספרי: אם בתחילה אמר מזיד אני, שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום כולו, ובאחרונה אמר מזיד הייתי, אין שומעים לו. ולענין מה שחזרת ואמרת מה שדעתך הי' מתחיל', בההיא סוגייא דנזיר (ג':) שהבאת לסתור מתוכה דברי בעלי המחלוקת. שהיו אומרים: שאין הנדר והאיסור חל על האשה הזאת, מפני שכבר נשבע הנודר מתחילה שישאנ'. ויש בביטול הנישואין לאו: דלא תשבעו בשמי לשקר ולא אמרו שהנדרים חלין ע"ד מצוה אלא על מצות עשה דשב ואל תעשה הוא. אבל לא תעשה לא אמרו. ואתה הבאת ראיה מההיא דנזיר: שהנזירות חלה לעקור השבועה שנשבע לשתות. ואני זאת היא שאמרתי לך בתשובתי הראשונה: שא"כ, אף בקדושא ואבדלתא נמי, אפי' היא דאורייתא, ליחול. דהא נדרים חלים דאפי' ע"ד מצוה הבאה מאליה. ואמאי נדי מיניה גמרין? ומ"מ, הדין הזה שאמרת: אמת הוא. וכבר רמזתי לך כן בתשובתי הראשונה. אלא שאני כותב בקיצור בדברים שאינם צריכים לעיקר הנדון. אבל עתה רואה אני להשיב אחר אשר ראיתי שדעתך נוחה בזה. ואומר אני: כן הדבר, אבל מ"מ ראיתי שאתה תולה עתה העיקר בדבר שאין דעתי כן. שאתה דאסר חפצה עילויה. ומה לי עשה ומה ל"ת? מ"מ, החפץ הוא אוסר עליו, ואין החפץ מושבע, ע"כ לשונך. ולשון אין החפץ מושבע, שאמרת, אינינו נכון בעיני. דמה לי אם החפץ מושבע או אינו מושבע? ואין הדבר תלוי אלא בנדר. והיה לך לומר בנדרים: אחר דאסר חפצה אנפשיה, אף על פי שהוא משועבד למצו', מ"מ אין מאכילי' לאדם דבר האסור לו. וכדאמרי' גבי: הנאת תשמישך עלי: אף על פי דבמשועבד לה, חייל נדר' עלי. לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וזהו ההפרש שיש בין נדר לשבועה שהשבועה הוא שאוסר נפשו על המצוה, ואינו בדין שתחול שבועתו. דהא מן התורה משועבד ליה וכדאמרינן גבי: קונס שאני משמשך. ולשון זה הגון, בתלמוד ובירושלמי רמזו בו טעם, ואמרו: מה בין נדר לשבועה? שבועה כנשבע במלך עצמו, נדר כנשבע בחיי המלך. ועוד נ"ל: שאתה לקחת הענין [רחב] ביותר. כי מתוך דבריך נראה שאתה סבור שהנדרי' חלים על כל המצות, ואפי' על מצות ל"ת. שאם נדר על הנבל', ואכלה עובר משום: בל יחל. ואין הדבר כן. אבל עיקר כל עניינים אלו, כך הוא: שהנדרים חלים ע"ד מצוה. ודווקא (בין) במצות עשה, בין שיש בה עשה גרידא, בין שיש בה עשה (ולא) בקיומא ומצות ל"ת בקיומא ובביטולא. ואין הפרש בדבר זה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו. אבל על מצות לא תעשה דעלמא, אינו חל, בין בביטולו בין בקיומו. כיצד: הרי שאמר: אכילת נבלה עלי, אין הנדר חל עליו. ואין הפרש בדבר זה בין נדרים לשבועות. דכאן וכאן אינו חייב באכילת', איסור בל יחל. והוא הדין לאיסור הבא מעצמו. כגון שאמר: שבועה שלא אוכל ככר זה, וחזר ואמר: ככר זה עלי, ואכלנו, אין הנדר חל עליו. [הושמטה הגהת הרב מקוטנא]. ואין הפרש בדבר זה בין נדרים לשבועות. אינו חייב אלא אחת, דהיינו: משום: בל יחל, דשבועה. ובין שאמר: שבוע' שלא אשתה, וחזר ואמר: הריני נזיר, ושתה, אינו חייב אלא מלקו' אחת. דהיינו: משום: בל יחל דשבועה. אבל על הנזירות, לא. אלא א"כ נשאל על השבועה, דחל עליו נזירות. וכדאמרי': נשאל על הראשונה, שניה חלה תחתיה. ומדעתי: שכן הלכה. ודעת מקצת רבותי' ז"ל: לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסו' הבא מעצמו. שבאיסור הבא מאליו, כולם מודים: שאין איסור הנדר חל על איסור, בנדרים כשבועות. אבל באיסור הבא מעצמו סבורין: שהוא חל. כלומר: שהנדרים ושבועות חלי' עליה'. וכן נראה מדברי ר"ת, כמו שאני עתיד לכתוב לפניך בסמוך בס"ד, בפירוש אותה סוגייא שבפ"ק דנזיר (ג':) ששאלת. ואני אין דעתי נוחה בזה. לפי שיש בזה כמה קושיות. וראיו' יש ללשון הראשון, לפי דעתי חזקות כראי מוצק, מן הגמרא ומן הירושלמי. ודעתי לקצר בזה. כדי שלא יאריך הענין. וחושש אני שמא תקוץ באריכו' הדברי'. אבל אך ארמוז לך אחת מהנה. הנה ששנינו בפרק אלו מותרין: יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד: הרי אמר: הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, ואכל, חייב על כל אחת ואחת. שבועה שלא אוכל, ואכל, אינו חייב אלא אחת. והגע עצמך: פתח בנדר, וקא מפרש נזירות. הו"ל למתני: ככר זה עלי, ככר זה עלי, ואכל, חייב על כל אחד ואחד. אלא שאי אפשר כן. אלא דכיון דאמר: ככר זה עלי, חזר להיו' עליו כנבלה. וכשחזר ואמר: ככר זה עלי, אינו חל. דאין איסור נדר חל איסו' הראשון. ובנזירות נמי, לא קתני: אכל ענבים חייב שתים, אלא על כל אחת ואחת. ולומר: שאף ע"פ שתלה נזירותו באכילת ככר זה, אם אכלו, חייב למנות שתי נזירות. וכדקא מפרשי' לה בגמרא (פרק אלו מותרין) רב הונא ושמואל. ומיפלגי נמי אם דוקא כשאמר: הריני נזיר היום, הריני נזיר למחר, או אפי' באומר: הריני נזיר היום, הריני נזיר היום. מכאן יש ראיה מוכרחת: שאפי' הנדרים אינם חלים אפי' על לאו הבא מעצמו. וכל אותה סוגייא מוכרחת כן. מלבד שיש לי ראיות חזקות לפי דעתי, ומן הירושלמי בנזיר. וכן מצאתי דעת מקצת רבותי הצרפתי' ז"ל. ומ"מ, מה שאמרת אמת: שהנדר חל על מי שנשבע שישא או שישתה. ואף על פי שיש בביטולן לא תעשה. ומן הצד היא אותה של האומר: הנאת תשמישך עלי, שהבאת אתה.