שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״ט סימן א׳

חזר עוד החכם ושאל: צריך אני ללמוד דבר זה: מה אנו צריכין להודאת פיו אחר עבור האונס בנדר זה? ואין בכאן אונס גלוי מפורסם כלל. וכבר הוציא זה בשפתיו בשעת הנדר: שבלב שלם ובנפש חפצה נדר. ודי לו בכך בכל כה"ג דלא גליא אונסיה כלל, לא לעדי ולא לזולתם. אלא לאחר זמן בדה מלבו. ועוד: שהוציא בשפתיו בפירוש: שברצון נדר, ובטל כל מחשבה סותרת, ונדר ע"ד רבים שנתבטלין כל דעותיו. ולאו כל כמיניה למימר בתר הכי: אנוס הייתי, כיון שיש עדים בדבר. וכיון שהוחזק האיסור ברבים בעדים הוחזק. ואם נשאל אין מתירין לו. ויש לנו ראיה בזה מדרב הונא: נעשה כתולה נדרו בדבר. ולא אמרה אלא בשפירש: שאביה רע או שיש כלב רע בתוך ביתו. וראיה: שהאומר: קונם שאני נהנה לפ'. ונעשה סופר, חכמים אוסרים. ולא אמרי' בהני: נעשה כתולה נדרו בדבר, מפני שלא פי'. וכל זמן שלא פירש, דברים שבלב הם, ואינם דברים, אפילו בנדרים. והנדר נדר, וצריך שאלה לחכם. וע"ד רבים אין לה הפרה. מעתה: מה שכתב: ולא עוד, אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל, אלא שאמר הוא עכשיו: שאונס היה בשעת הנדר אונס גמור, נאמן, ומתירין לו כו'. וכ"ש כאן, שכל אחד נאמן על עצמו באיסורין. ומאין זה, אחר שהוציא בשפתיו וביאר בפני עדים: שנדר ברצון? ואיך יהא נאמן להכחיש העדי', ולומר: אנוס הייתי. ואם נאמר כן, לאו נמצא שבועה ונדר נמסר לב"ד לעולם. וכשאמרו גבי קרבן: אם ירצה לומר: מזיד הייתי, מפני שלא ידע שהי' שוגג, ולא הודה. ואין זה סותר כלל. זהו ת"ד.