שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״ח סימן ד׳

ואני חוזר לענין מה שאמרת: שאובין לפניך בשמועת. יין ושכר יזיר: לעשות יין מצוה כיין הרשות, שבריש פ"ק דנזיר (ג' ע"ב). ותחילה אומר: כי מה שכתבת: ומכאן למדנו מפורש שהנדר חל לעקור השבועה. ונחת טעם לדבר: שאין קרוי: מושבע מהר סיני: מה שאינו מצוה ממש על אותה שבועה. כלומר: שאינו מצווה שישבע שישתה יין או שישא אשה, ומכלל דבריך: שכל מצוה שנצטווה עליה מהר סיני, אין הנדר חל עליה לבטלה. ובפירוש כתבת כן לפי שסמכת על הגירס' שנזדמנה לך ועל הפירוש שפירשת. וזו אינו! שהרי שנינו: חומר בנדרים מבשבועות: שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות. והנודר שלא ישב בצל סוכה, אסור לישב בצל סוכה. ומן הטעם הזה אמרו, ואין צריך לפנים. ודע: שאותה גירסא שכתבת, משובשת היא. ולא גרסי': הרי מושבע מה"ס הוא. וכך היא הצעה של גירסא: יין מצוה מאי ניהו? אלימא: קדושא והבדלתא, מושבע ועומד מה"ס הוא, בתמיה? כלומר: אינו מושבע ועומד מה"ס, לקדש או להבדיל על היין, שהוצרך הכתוב לרבותו לכלל איסורו של נזיר. והלא אין קדוש' והבדל' על היין מן התורה, אלא מדרבנן. וכן פי' ר"ת ז"ל, וכן עיקר. ותדע לך. שהרי אמרו זמנין דחביבא לי' ריפתא, מקדש אריפתא. וכן אמרו: בהבדלה: הענו קבועה בתפלה, העשירו קבועה על הכוס, אלמא: כוס לאו דאוריית'. דא"כ היאך קבעוה בתפל'. וא"ת משום דלא אפשר להו, לפי שהענו. ומי שהיה ספק באותה העת בידו, למה לא היה מבדיל ויפטור (פוטר) למי שאין לו? ועוד: שאפי' על השכר מבדילין, במקום שרוב שתייתן שכר, כדאמימר, דאמר: המר מדינה הוא. וזה פשוט מאד.