שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״ח סימן ג׳

תשובה: דבר זה כבר נשאלתי בו, ועמדתי עליו. גם ממה שראיתי בכתבך, יראה שגם אתם עמדתם על אותה תשובה שהשבתי. וע"ז אני סומך, שלא לחזור ולכתוב פעם ב' בארוכה, כל מה שכתבתי בה. ואני אומר: כי עמדתי עכשיו על פרטי הדברים שהיא מחלוקת בינך ובין המתיר שאמרת. ואני אומר: רואה דבריך נכוחים ברוב העניינים שהוא מחלוקת. אבל אני איני בא עכשיו לישא וליתן בכל הדברים, רק במה שנראה בעיני שעיקר הדין תלוי בו. והוא: שהנודר ע"ד רבים אין לו היתר לעולם, אלא לדבר מצוה שהיא כאותה של מקרי דרדקי (גיטין ל"ו ועיין בחידושי הרשב"א שם) שכל הדעות שוות ומסכימות בכך. שהאבות לא הדיחוהו אלא מחמת תועלת הנערים, שהיה מכה אותם ביותר. וחשבו שימצאו אחר דדייק. אנן סהדי: שאילו ידען שלא ימצאו דדייק כוותיה, לא היו מדיחין אותו. שמוטב להם שיסבלו צערן של נערים, ממה שילמדום אחרים שלא בדקדוק. וכן דעת ר"ת ז"ל. והתם הכי גרסי': אבל לדבר מצוה מתירין. כי הא דההוא מיקרי דרדקי. כו' אלמא: כה"ג מצוה, ולא במצוה אחרת. דאי לא, לימא לך אבל לדבר מצוה מתירין, דההוא מיקרי דרדקי. וכן דברים שבלב אינם דברים, ואפי' בנדרים לפי דעתי. בין לצורבא מרבנן בין לע"ה, כל שדעתו להשמיע לשומעים הדברים שהוא מוציא בשפתיו כזה. וכההיא דהרגין (נדרים כ"ז ע"ב), וכההיא דלא נתכוונתי אלא לחרמו של ים, ולעצם שהנחתי בתוך ביתי להיות נודר בו. ואינו דומה למתכוין להוציא פת חטים והוציא פח שעורים, דבעינן פיו ולבו שוין. שזה לבו שוה עם פיו, להוציא דברים אלו מפיו. וזה דרך נכון בעיני. אף על פי שחכמי הצרפתים חלקו בין זו לאותה של פת חטים ופת שעורים, ובין צורבא מרבנן לע"ה. ואין דרכם ישר בעיני, מפני שיש לי בו כמה גמגומין. ומתני' דאיני נושא את פ' שאביה רע, עיקרא דמילתא אינו משום דברים שבלב. אלא משום: שנעשה כתולה נדרו בדבר, כדעת עולא. א"נ: שהוא נדר בטעות, וכרבי יוחנן דפריש: שכבר מת וכבר עשה תשובה. אבל אותה טענה שאני רואה שתקעתם עצמכם עליה, והיא: מסירת דמודעא וזכירתה בשעת הנדר, איני רואה בו שום ענין במקום זה. ואין לי להאריך שאין דעתי נוחה באריכות הדברים שאיני רואה בו עיקר לנדון שלפנינו. ומ"מ הגע עצמך: אילו היה דין זה תלוי במסירת מודעא, מי שמסר מודעא על מכירה. וא"נ על גט ומתנה, ונאנס ומכר וגירש או נתן, וזכר המודעא, ומי בטל המודעה מפני שזכרה? אבל זה אינו תלוי במסירת מודעא כלל. שאילו נדר ואסר מעצמו בלא אונס, זה ודאי אף על פי שאמר מתחילה: אם אדור שלא אשא פלונית יהא נדרי בטל, ואח"כ נדר מעצמו וזכר התנאי, בטל תנאו וקיים נדרו. ואפי' לא זכר התנאי, כל שנדר מעצמו מרצונו, ולא אמר: ע"ד ראשונה אני נודר, נדרו נדר ותנאו אינו כלום, וכפירשא דרבא אבל כאן אינו מסירת מודעא. שאפי' לא מסר מודעא, וראינו שנאנס, האונס מבטל את הנדר, ועוקרו מעיקרו. וכבר הארכתי בראיות על זה בתשובתי הראשונה, ומה שיספיק לפי דעתי. ולא עוד, אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל, אלא שאמר הוא עכשיו: שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור, נאמן, ומתירין לו. ולא שצריך להיתר חכם מן הדין. שהנדר שהודר מחמת אונס גמור, מותר, ואין צריך שאלה לחכם. ואין צריך להכיר באונסו אלא במכר לבד. אבל בגיטא ומתנת' לא, כדאיתא בפ' חזקת הבתים. וכ"ש באיסורין, שכל א' נאמן על עצמו שאל"כ, בא ונאמר: שלא נפתח לאדם אלא בפתחי' שיש להם עדים, ושאנו מכירים בהם שהם כן כמו שהוא אומר. אלא שבנדון שלפנינו, טוב לעשות המודעה סניף, ולחוש שמא נפתה לב הבחור על המשודכת, אחר שאסרה על עצמו. ומעתה, כל חיזוקי האיסור ואריכות דבריו עם האונס, אני אומר: שיתירו איסוריו. ואף על פי שהודר ברבים וע"ד רבים. שכל מה שאינו נדר, לא יוסיף בו איסור אם נעשה עד"ר. והגע עצמך: האומר: שאין אשתו נהנית לו, שגנבה את כיסו, ונמצא שלא גנבה, ונדר כן על דעת רבים, התאמר: שתהא אסורה בהנאתו. זה אינו! שהרי שנינו: ד' נדרים התירו חכמים. ואסיקנא: דאפי' שאלה לחכם אינן צריכין. ובאמת, אם בשעת נדרו נתפייס, ונדר בלבב שלם בלא אונס, וידענו זה בבירור, וכגון: שהוא מודה אחר עבור האונס, זה בלי ספק נדרו נדר, ואיסרו איסר. ואם נשאל, אין מתירין לו. ואם עברו והתירו, לא עשו ולא כלום. אבל אם הוא אינו מודה, מה שכתבו העדים: ידעו והכירו שמרצון נדר, דברים בטלים כתבו. שאע"פ שהם בני נביאים, אינם נביאים. ושמים לרום וארץ לעומק, ולבני אדם אין חקר. ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו. ואין אדם מכיר בו, אלא השמים. והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לכ"ע, בכל כיוצא בזה. ואם לאחר שנשא התיר את נדרו זה יותר ראוי. כדי להחמיר בפני בני אדם, שלא יקלו ראשם בנדרים. כאותה ששנינו בשלהי אלו נדרים מותרים. וכבר אמרתי כן בתשובתי הראשונים. זהו שנ"ל בעיקר הנדון שלפנינו.