תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק צ׳ סימן ה׳

דע כי בירושלמי. אמרו בכתובות פרק האשה שנתארמלה ר׳ זעירא בעי ע״א בפה וע״א בכתב מהו שיצטרפו ע״א בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שינים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר׳ הונא בעי ע״א בכתב מהו לזוקקו לשבועה ע״א בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ע״כ. ולפי דברי הירושלמי שטר שאין בו אלא ע״א אינו כלום ואינו זוקק לשבועה ואין לו דין עדות כלל ואפילו לגבות בו מבני חרי כלומר שאילו יש כאן ע״א בפה וע״א בשטר ואין בשטר אלא אותו אינו גובה כלל ואפילו מבני חרי, ובגמרא ג״כ פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ה) נראה כן דתנן פשוט שכתוב בו ע״א ומקושר שכתוב בו שנים שניהם פסולים ואמרו עלה בגמרא בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול סד״א הואיל ובעלמא כשר ה״נ כשר קמ״ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו ע״א פשיטא היכא אשכחן ע״א דכשר ואסקא בגמרא אמימר הא קמ״ל דשנים דמקושר כאחד דפשוט דמה התם פסולא דאורייתא אף הכא פסולא דאורייתא. אבל אפשר לפרש ע״א בכתב פסול לא לגמרי אלא שיש לפרש דפסול שלא לגבות בו בע״א זה לבדו קאמר ומשום דכתיב לא יקום ע״א לכל עון וגו׳ ולפי שהקשו פשוט שכתב בו ע״א פשיטא היכא אשכחן ע״א דכשר משום כך השיב דהא לגופיה ודאי לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא אלא להקיש אליו שנים דמקושר. ותדע לך דלגבות קאמר ובעד זה לבדו מדקא מתמה ע״א לבדו היכא אשכחן דכשר ואנו הא אשכחן דכשר לשבועה, וכן פירשו שם מה התם פסולא דאורייתא ע״א בפשוט פסול מן התורה שנאמר לא יקום ע״א וגו׳ אף הכא פסולא דאורייתא, ורשב״ם פירש פסול לגבות ממשעבדי ואע״פ שנראה מתוך הירוש׳ שאינו כלום אפשר שאין אנו סומכין עליו לפי שבגמרתנו קי״ל בע״א בכתב וע״א בע״פ שמצטרפים לפחות לגבות מבני חרי מדאמר ריש פרק גט פשוט (שם) אמימר אכשיר ע״א על פה וע״א בכתב ושלחו ליה לרבי ירמיה ע״א בע״פ וע״א בשטר מהו שיצטרפו שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם אלי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו ולכאורה משמע דבשטר שאין חתום בו אלא ע״א קאמר כיון שלא הקשה שם ע״א בכתב כלום הוא ולא פירש שמצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני כמו שהקשה ותירץ עליה בירושלמי, וכיון שכן לפי גמרתנו ע״א החתום בשטר זוקק הוא לשבועה וכן הוא מצטרף עם אחד שמעיד ע״פ לגבות כאילו יש כאן שני עדים, אלא שעדיין מחלוקת היא בין המפרשים באותה של אמימר דמכשיר ע״א בשטר וע״א בע״פ לגבות בה מבני חרי בלבד קאמר או אפילו לגבות מן המשעבדי כדין שטר. והסכמת רוב המפרשים שאינו גובה ממשעבדי אלא מבני חרי אלא שרשב״ם פירש לגבות אפילו ממשעבדי. ועוד אני צריך להקדמה אחרת כי במוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו דתנן בפרק אחרון של בבא בתרא (דף קע״ה:) שהוא גובה מנכסים בני חורין נחלקו בו הגדולים אם טען ואמר פרעתי אם הוא נאמן כמו שהוא נאמן במלוה ע״פ בעדים אם לאו, והסכמת כל הגאונים ז״ל שהוא נאמן לומר פרעתי וגם הרי״ף ז״ל כתב כן בהלכות דסוף בתרא, והטעם לדבריהם דכל שטר שאין גובין בו ממשעבדי אין חושש אם מניחו ביד המלוה אפילו לאחר שפרעו ולפיכך אין יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, ויש אומרים שאפילו בכתב ידו אין נאמן לומר פרעתי שאין הדבר תלוי בגביית בני חרי ומשעבדי אלא בכל שטר הוא אומר לו שטרך בידי מאי בעי: