תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק צ׳ סימן ב׳

תשובה הדינין האלו שכתב הרב ז״ל יוצאין מן העיקר שאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייב אותו שבועה ואין יוצא מכלל זה אלא הקרקעות ודומה להם שאין נשבעין עליהם וקנס לפי שאין נשבעין על הקנסות שאפילו במודה פטור שאין משלם קנס ע״פ עצמו. כדגרסינן בירושלמי (שבועות פ״ו) רבי אבא בשם שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי שנים מחייבים אותו קרקע ואין עד אחד מחייבו שבועה עליו, שמא היא שאין נשבעין על הקרקעות, פירוש לא אמר שמואל כן אלא בכל הדברים שאפשר לשבועה לחול עליהם אבל קרקעות התורה סלקה מהם שבועה והוא הדין לעבדים ושטרות שכל אלו אין נשבעין עליהם, והקשה עוד והרי מחייבין אותו קנס שניא היא שאין נשבעים בקנס והרי שנים מחייבים אותו פרוטה דתנינן שבועת הדיינים הטענה שתי כסף כו׳ ואלמא תנינן במתניתין דאין נשבעין לעולם על פחות משתי כסף והיו סבורין דמתניתין כללא הוא דכל הנשבעין ואפילו ע״פ אחד, ותירץ מתניתין בנשבע מפיו פירוש ע״י הודאתו אבל מה שאמר שמואל בנשבע על ידי אחרים כלומר ע״י ע״א דאז נשבע אפילו על פרוטה. ומכל מקום למדנו שכל מקומות האחרים ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכשאינו יכול לישבע משלם שהתורה אמרה כל מקום שאין שם שנים אלא עד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת אלא יהא פטור הנתבע בשבועה, ולפיכך כיון שאילו העידו שנים שיש לראובן מנה ביד שמעון ואמר שמעון יש לי כנגדו בידו כסות או כלים אינו נאמן אלא משלם, כשיש שם עד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה אם יכול לישבע וכיון שמודה לדברי העד אינו יכול לישבע שאין שבועת עד אחד אלא כשהוא מכחיש העד לפיכך משלם, שאין נמלט לעולם אלא או בשבועה או בתשלומין. ומכלל דברים אלו אתה למד כי אינו מחוייב שבועה בכענין זה אלא כשהעד מעיד שהמנה עדיין בידו וכגון שלא זזה ידו משעת הלוואה עד עכשיו ואי נמי כשמעיד שקבע לו זמן והוא בתוך זמנו שאלו שנים בכענין זה מחייבין אותו ממון, ואפילו במעיד שהלוה בפניו מנה ועבר זמנו אינו חייב שבועה דאפילו שנים לא היו מחייבין אותו דקיימא לן המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים לפיכך עד אחד אין מביאו לידי שבועה שהרי אין העד מעיד כלום בפירעון אלא בהלוואה והלכך פטור לגמרי דבר תורה אלא שיש עליו שבועת היסת בלבד כדין כופר הכל: