תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק קי״ב סימן ג׳

ויש מגדולי המורים שכתבו בחבוריהם דמהא דירושלמי שמעינן שאם עדי קיום ודייני קיום קרובים זה לזה בחתימה אחת ולא העדים לדיינים דהא שייכא הזמה בעדי קיום אם אמר ביום פלוני חתמו בפנינו והוזמו נמצאו אלו משלמין ע״י אלו, ולי נראה להלכה ולא למעשה דעדי קיום הקרובים ללוה ולמלוה כשרים דכיון דקיום שטרות דרבנן דאילו מדאורייתא לא בעינן כדאיתא פ״ק דגיטין (דף ג׳) דעדים החתומים׳ על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב״ד הלכך לא החמירו בו כ״כ לפסול בו עדים קרובים לדיינים, ותדע לך דגדולה מזו אמרו דאפילו עד המעיד לקיום הכשירו להיות דיין וכ״ש שראוי להכשיר בו עד הקרוב לדיין כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ״א:) שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ואמר ש״מ תלת ש״מ עד נעשה דיין וש״מ דיינים המכירים חתימת עדים אין צריך להעיד בפניהם וש״מ צריך להעיד בפני כל אחד ואחד, אלמא הוא עד והוא דיין בבת אחת שאם נפשך לומר שלא הכשירו אלא להעיד בפני השלישי ובאותה שעה עד היה ולא דיין אבל לאחר מכאן נעשה דיין ובשעה שנעשה דיין אינו נעשה עד שהוא אין צריך לעדותו ומדי ראיתו הוא חותם שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שהוצרכנו כאן להכשיר בקיום שטרות דרבנן היינו עד שהעיד בב״ד בקיומו של שטר שיהא כשר לאחר מכאן להיות דיין משא״כ בשל תורה, לא היא דאם איתא מצינו קיום שטרות בחד שהרי בשעה שהם מעידין בפני השלישי הם אינם מצטרפין עמו והוא לבדו נשאר דיין ואין היחיד נעשה בית דין אלא ודאי הם מעידים ומצטרפין עמו בשעת עדותם והן עדים ודיינים בבת אחת, והוא מה שהקשה פ׳ האשה (שם) מראוהו ב״ד והם שלשה לומר שאף למחר הם יעידו בפני עצמם שראו החדש והם יאמרו מקודש מקודש וכיון שכן אם העד הוא הדיין יכשר כשהעד קרוב לדיינים. וא״ת לעולם הם אינם נעשים עדים ודיינים בבת אחת שהם אינם יכולים לשמוע עדות מפי עצמם אלא הב״ע כשאותו יחיד הוא מומחה ויכול לדון יחידי וראוי לקבל עדות ביחיד דא״כ הוא לבדו שקבל העדות והוא לבדו הוא הב״ד, וא״כ היאך מצטרפין אלו השנים עמו וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא והלא לא היה אלא יחד, ועוד למה להם להצטרף עמו ואפי׳ משחתמו יעידו בפניו והוא לבדו חותם, ואפילו את״ל כיון דעל דעת שלשה ירדו לדין מתחלה אין היחיד יושב להיות ב״ד לבדו כעניין שאמרו פ״ק דסנהד׳ (דף ה׳:) אליבא דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין ואקשינן עלה מדתנן אפי׳ שנים מזכים ושנים מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים ואם איתא להוו כשנים שדנו ופרקינן התם דאדעתא דשלשה נחות מעיקרא וה״נ דכוותה ומ״מ הגדת השנים בפניו הויא הגדה כיון שהוא מומחה וראוי להיות בית דין בעלמא. א״כ אפי׳ משחתמו יעידו בפניו ויחתום שהרי מ״מ הגדתם הגדה וקיומם קיום אפי׳ לא היו השנים עמו, ואע״פ שישבו על דעת שלשה מ״מ ממילא נתקיים כיון שנתקיים בפני מומחה. אלא מה יש לך לומר כיון שעל דעת ב״ד של שלשה ישבו מתחלה אין דיניהם דין עד שיהיו שלשתן ראויין להצטרף ה״נ ל״ש ועוד דסתם ב״ד של שלשה בדיני ממונות אינם מומחים אלא הדיוטות וכיון דאמרו סתם שלשה שישבו לקיים השטר סתמא דמלתא בהדיוטות היא ואילו היה צריך היחיד הזה להיות מומחה כיון דבעלמא אין צריך להיות מומחה לא היה להם לומר סתם ואחד אין מכיר עדיין מעידים בפניו. ועוד במתקיף ליה רב אשי ואמר דלמא שאני הכא דקא מקיימא הגדה בחד עדיפא מינה ה״ל לאקשויי דלמא שאני הכא דקא מקיימא בב״ד שלם דיחיד מומחה ב״ד שלם הוא, ועוד דאם איתא מאי קא מקשה רב ספרא מראוהו שלשה וכו׳ ואמאי ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה שאני הכא דהגדתם הגדה בפני היחיד המומחה משא״כ בקדוש החדש שאי אפשר ביחיד מומחה אלא בשלשה ומומחין כדאיתא ריש פרק ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ה:) ואין לך מומחה בישראל יותר ממשה ואמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך. וא״ת דלא אותיב רב ספרא אלא אדיינים המכירים חתימת ידי עדים אין צריכים להעיד בפניהם ולומר דאף כאן בעדות החדש יעמדו במקומן למחר ויאמרו מקודש, לא היא דהא אוקימנא בדוכתא בשראוהו בלילה ואין ראייתם של לילה ראיה לקדש עליה למחר דה״ל כקבלת עדות ואין מקבלין עדות בלילה. ועוד בהדיא גרסינן בירושלמי ואמאי וליתיב חד וליקום חד וליתיב חד וליקום חד דאלמא להעיד אחד במקום השנים קשי ליה, ועוד דאמרינן פ״ק דגיטין (דף ה׳:) בפני כמה נותנו לה ר׳ יוחנן ור׳ חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה ואתי לאוקומי פלוגתייהו בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין והתם דבפני כל שנים קאמר ואפי׳ אינם מומחים דאילו במומחין אפילו בחד לכ״ע ואפ״ה קאמר לעד המעיד בפני שנים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם נעשה דיין דאלמא בשעת עדותם הוא לעצמו נעשה דיין שהרי הוא צריך להעיד בפני ב״ד הלכך לא אפשר לאוקומה להא דהכא כשאותו יחיד מומחה דוקא, וגם אי אפשר להעמידה כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד וא״כ מה לאלו להצטרף עמהם דהכא דינא ותקנתא קאמר כלומר אם אין שם אלא שלשה הראויין לדין ואין שם עדים אלא השנים מהן כיצד הן עושין, וכן ההיא דגיטין נמי הויא תיובתא, וכן ההיא דקדוש החדש ליקום חד וליתיב חד כלומר אלו השלשה שראוהו בלילה ואע״פ שאי אפשר לומר בכי הא לא תהא שמיעה גדולה מראיה כיון שראוהו בשעה שאינה ראויה לדין ולמחר אם מקדשין הן החדש ע״פ עצמן צריכין הן להגדה ולהעיד ממש ע״פ שראוהו אם כן מה להם להושיב מחביריהם אצל היחיד ליתבו אינהו בדוכתייהו ויעמוד האחד ויעיד שראה החדש וישב ואח״כ יקום השני ויעיד כן, אלמא אפי׳ להעיד בפני חבריו השנים קאמר והוא מצטרף עמהם ושומע עדותו מפי עצמו ומכל מקום מהא שמעינן דדייני קיום ועדי קיום כשרים אפילו שהם קרובים אלו לאלו כיון שהכשירו בו עד המעיד להיות דיין. ואל תתמה אם הכשירו בקיום עד קרוב לדיינים ולא הכשירו עדי קיום קרובים זה לזה ולא לדיינים קרובים זה לזה כדאמר נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד כדאמר שלהי חז״ה (דף נ״ז) בגמ׳ שלשה אחים דה״ט משום דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה הלכך כל שאין פסול קורבא אלא משום דאם הוזמו על ידי קרובים הם משלמים דהיינו פסולין של עדים הקרובים לדיינים, הכא בקיום שטרות לא חששו משום.דאין הזמה מצויה בעדי קיום אלא בדרך רחוקה שיעידו ויאמר בפני חתם ביום פלוני, ועוד שניחוש שמא ימצא זומם, לכולי האי לא חשו לפסול כיון שעדים אלו כשרים לעלמא ודיינים אלו כשרים לעלמא, אבל כשהעדים קרובים זה לזה או שהדיינים קרובים זה לזה כיון שהצריכו חכמים קיום בעדים ובפני דיינים הלכך בקרובים לא אפשר דבעלמא אינם לעולם כשנים אלא כחד, וכיון שהדיינים קרובים זה לזה אינם אלא כחד ולפיכך לא אפשר, וממנה יש לדון להכשיר אפילו עד החתום בשטר להיות דיין למסקנא מהא דאסיקנא בכתובות (דף כ״א) דעד ודיין אין מצטרפין אליבא דרבא ואף לדברי רמי בר חמא דאמר עד ודיין מצטרפים אפשר לדון ולהכשיר אבל כשעדי קיום או דייני קיום קרובים בין למלוה בין ללוה נראין הדברים שפסולים משום דנפיק ממונא אפומא דקרוב, אלא שיש לעיין מדתני רבי חייא אין העדים חותמים על השטר אא״כ קראוהו והדיינים חותמים על השטר אע״פ שלא קראוהו כדאיתא פרק שני דייני גזרות (דף ק״ט) ואם איתא דעדי קיום צריכים שלא יהיו קרובים למלוה וללוה ניחוש דלמא אותם עדים קרובים למלוה או ללוה ונפיק ממונא אפומא דקרובים. וא״ת שצריכים הדיינים להזכיר שם העדים דהכי משמע דהאי לישנא דאשרתא מדאמר בהאשה שנתארמלה (דף כ״א) ההיא אשרתא דנפק מבי מר שמואל וכתיב בה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימת ידיה וחד דעמיה ומנו רב חנן בר רבה ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימת ידיה וחד דעמיה ומנו רב ענן בר חייא אלמא הכי הוא דינא למכתב באשרתא דדייני וכיון שכן אם איתא דקרובים ליכא למיחש דאתי לוה ומערער, לא היא דאפילו את״ל דכתבינן הכי זמנין דלקוחות לא בקיאי בקרוב מאן נינהו קרוב ללוה ולמלוה דכ״ע לא בקיאי בהו והיכי מתקני רבנן מלתא דאתי לידי פסידא דלקוחות, ועוד דהא לא כתבי הכי אלא בכל מקום כותבין מדאתו סהדי ואסהידו קדמנא ולא משוינן כ״ע טועים וכי הא מקשי בכמה דוכתי בתלמוד והא לא כתבינן הכי גבי שובר והא מעשים בכל יום דמנהגא דצבורא תורה היא עד שאמרו בירושלמי כל מקום שההלכה רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה ראה מה צבור נוהג ונהוג, ואע״פ שהקשה גבי שובר פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע״ב) גבי שט״ח מאוחרים כשרים והא לא כתיב הכי ופריק רבנן תקוני תקון ואי לא כתיב הכי איהו דאפסיד אנפשיה, לא דמיא דהתם הוא דלוה הוא דקא חזי ליה לתבריה ואיהו לא חש למאי דתקון רבנן איהו דאפסיד אנפשיה אבל הכא אנן הוא דכתבינן הכי לא חיישינן, וההיא אשרתא דנפקא מבי מר שמואל דהוה כתיב בה בהדיא מדאתא רב ענן ורב חנן לאו משום דלישנא דאשרתא הכי דוקא אלא איכא למימר דהתם משום דחדוש הוא דאתו לאורויי או לאשמועינן דהלכה כרבי אפילו מחביריו בזה אומר זה כתב ידי שצריך לצרף אחר עמו כדבעי התם למידק מינה דההיא, א״נ דאתא לאשמועינן דאע״ג דקי״ל כרבנן אפ״ה בשטרא דיתמי צריך למיחש לב״ד טועין ולמעבד כרבי וכדחזינן התם ולעולם אינם צריכים לאדכורי עדי קיום בלישנא דאשרתא אלא כותבין סתם כדכתיבנא האידנא וכיון שכן ניחוש דלמא אתי לקיומי בקרובים. וא״ת א״כ אף המלוה בעצמו כשר לקיום בשטרו דאי לא ניחוש שמא הוא בעצמו יעשה עד לקיימו ולאו אדעתייהו דדייני קיום כיון שאין קורים אותו, לא היא שאם יביאנו הוא בעצמו לב״ד בכי האי ודאי חוששין ואין מקבלין לעדות זו מי שיוציאנו בפני ב״ד דחוששין לרואים, וא״ת ניחוש שמא ימסרנו ליד אחר להוציאו בפני ב״ד כדי שיעיד זה, לא היא שאין אדם מצוי לחטוא בשביל חבירו כדאמר בירושלמי ביבמות (ספ״ב) שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד: