שו״ת הר״ן · חלק ע״ו סימן ה׳

וכן לשונו שכתב אבל אם נתקרע לצד אחר שלא במקומו מן המקומות שאמר רב יהודה נוטה דלרב יהודה כל שלא נקרע או במקום עדים או במקום זמן או במקום תורף פסול ואפשר שדקדק כן מדאמר מקום עדים ומקום זמן ומקום תורף ולא אמר מקום עדים וזמן ותורף ועוד דאי איתא דבעינן שיהא נקרע בכל המקומות הללו לא היה צריך לומר מקום הזמן ומקום התורף שהרי הזמן בכלל התורף הוא כדמוכח בפרק כל הגט אלא ודאי לכך פרטו לומר שכל שנקרע באחד ממקומות הללו פסול ומעתה מי יגבה ממון הפך מתשובת רבינו האיי גאון ז"ל וכ"ש שיש לחוש ג"כ לתשובת הרא"ש ז"ל ונראה שדקדק כן מלשון נתקרע דמשמע מעצמו אלא דקא בעי תלמודא איזה קרע מוכיח שנעשה בכוונה וקא מפרש רב יהודה מקום עדים וכו' לפי שכל שהוא חוץ למקומות הללו הדבר מוכיח שלא נעשה כדי לפסלו שאם היה כך במקום עיקרו של שטר דהיינו באחד ממקומות הללו היו עושים כך שכך נהגו וכל שאינו כן הדבר מוכיח שנתקרע מעצמו ואע"פ שכשהוא במקומות הללו עדיין אפשר שנתקרע מעצמו כל היכא דאיכא לספוקי מספיקא לא מגבינן ביה ואביי נמי דאמר שתי וערב היינו ג"כ לתת סימן להכיר אם נעשה הקרע מאליו אם לאו ולפיכך אומר הרא"ש ז"ל (ג) שכל קרע מוכיח בבירור שלא נעשה מאליו אע"פ שאינו באותן המקומות ולא שתי וערב פסול לפי שהתנא לא הכשיר אלא בשיש הוכחה שנעשה מאליו זהו סברתו ז"ל ובודאי שאינה מכרעת כל כך שהרי אפשר לומר שנתקרע כולל כל שהקרע מוכיח שלא נעשה כדי לפסול את השטר ובין שנעשה מאליו או על ידי אדם שלא בכוונה לפסלו נתקרע מקרי ואע"פ שאינה מכרעת ראוי לחוש אליה: