שו״ת הר״ן · חלק ע״ה סימן ז׳

ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לענין הדין הגמור לפי שאין עד אחד קם לממון אלא שהוא מראה פנים שהאמת הוא כך שדעתו היה לחבורת הקברים (יח) וזה עוזר לענין השודא כאילו היתה חבורת הקברים נופלת בשודא ולפיכך דעתי על הצד שהונחה השאלה לפני שאין להוציא חבורת הקברים מכלל החבורות אבל עתה בכתבכם ראיתי שנשתנה ענין הנחת הנדון לפי שבמה שנשאלתי בו בתחלה היה מונח שהמצוה היה קברן ואתם כתבתם שיש הוכחה גמורה שלא היה קברן שבשעת יציאתו לקבורה לא התנהגו עמו כמנהג קברן, כי מנהג העיר לכל קברן שמת קרוב או רחוק שנושאים אותו הקברנים לבד לאט לאט והם חפויי ראש פניהם בטמון כמתאבלים על חברם ואומרים עליו צדוק הדין במקומות ידועים בדרך הקבר, לכן שואלים על מי שמת ואינו ניכר אליהם אם הוא קברן ודרך הקרובים החפצים בכבודו להודיע כדי שיעשו לו הכבוד כנהוג ולזה לא ראינו ולא שמענו שהיה איש פוצה פה ומצפצף לומר קברן הוא אע"פ שהתנהגו עמו כשאר בני אדם שאינם קברים ע"כ לשונכם. וא"כ הוא יש כאן הוכחה גמורה שאינו קברן כי ההיא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף יז:) אלמנה מאי דלית לה כיסני כלומר שכל שלא נהגו עמה כמנהג הבתולות הדבר מוכיח שלא היתה בתולה: