שו״ת הר״ן · חלק ע״ה סימן ג׳

ואע"פ שכתבת בשאלה לשון זה וכל אלו החבורות יש להם להוציא מעות זולת מנוי הקברים, ע"כ נראה שהכוונה היא שאין עליהם להוציא מעות תמיד אבל לפעמים הם מוציאים מעות שאם לא כן אותו המצוה מקהל פירפינייא"ן שעשה הנחה להם לאיזה דבר ישמשו מעות הנחתו, אלא ודאי נראה שלפעמים הם מוציאים מעות אע"פ שאין הענין תדיר כל כך כהוצאת יתר החבורות, וכ"ש שאפילו לא היתה הכרעה לחבורת הקברים ויהיה דינה עם שאר החבורות בשודא דדייני נראה שראוי להכניסה לזו בתוך השודא שהרי העיד עד אחד שהמצוה אמר כי עזב להם דבר מה בצוואתו וזה העד (ה) אע"פ שהיה קרוב למצוה כשר הוא לדבר זה שאין כאן נגיעת עדות אם תנתן ההנחה לחבורה אחת או לאחרת והוי ליה כההיא דאמרינן בריש חזקת הבתים (בבא בתרא כט) מי לא עסקינן דנקיטי אגר ביתא וקיימי ואמרי למאן ניתביה. ואע"פ שאין עד אחד קם לממון אעפ"כ הדברים מראין שהדבר אמת. ולפיכך יש לזכות חבורת הקברים כדין השודא אפילו לא היה רגיל בה וכ"ש שכיון שהיה רגיל בה זכתה, מאותה תוספתא שכתבתי, (ו) ואף על פי שעכשיו פשט המנהג בפירפינייא"ן שהנודר סתם לד' חבורות יפרע לאלו הד' ר"ל ת"ת וחולים ומאור וצדקה, הרי ראובן בעת שצוה לא היה בפירפינייא"ן ולא היה יודע במנהג זה שכבר בא בתוך השאלה שכשהיה דר בפירפינייא"ן לא היה בפירפינייא"ן קופה של צדקה ולפיכך אין לומר שעל דעתם צוה, ולפי זה נראה שחבורת הקברים זוכה ברבע ההנחה ונשארו בספק ת"ת וחולים וצדקה, שאע"פ שאפשר לדון ולהוציא הצדקה מכללן (ז) מפני שלא היתה אותה חבורה בפירפינייא"ן בעת שהיה דר שם וקרוב הדבר לומר דמיקרי רגיל באחרות ולא בה, ועוד (ח) דתנן סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה ובודאי מכירים היו בה אלא מתוך שהיו רחוקים מירושלים כשהיו אומרים תרומה סתם לא היה דעתם לתרומת הלשכה: