שו״ת הר״ן · חלק ע׳ סימן ו׳

כללו של דבר הראשונים ז"ל לא רצו להכריע כלל ואמרו דבעיין לא איפשיטא. אלא שעדיין לא נתבררו יפה דברי הרמב"ם ז"ל שכתבה לההיא דרביעית דם בדם המת ממש ובפרק ד' מהלכות גזילה כתב בעיין דשבח סמנים כאילו לא איפשיטא ואף שם כתבה בענין זה תמוה מאד. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ובעיקר פסקו תמוה בעיני אלא שדעתו רחבה מדעתנו. בין שתאמר דבעיין איפשיטא מסוגיא דפ' האשה שהיא עושה צרכיה דמאי דדחינן לה בדם תבוסה דחייה בעלמא היא לאוקומה כר"ל או שתאמר דבעיין לא איפשיטא כדברי הראשונים ז"ל לענין איסורי הנאה של דבריהם איכא למנקט לקולא דחזותא לאו מילתא היא אלא באותן איסורי הנאה בלבד דגלי בהו קרא דהיינו ערלה ושביעית אבל בע"ז דלא גלי לא גלי. (ח) אלא שיש להחמיר עוד ולומר דכיון דאמרינן התם בפרק הגוזל (בבא קמא קא) גבי שביעית שאני התם דאמר קרא תהיה בהוייתה תהא דאע"ג דהאי תהיה מצטריך לן נמי לומר שאינה יוצאה לחולין כדאיתא בפ' האיש מקדש ובשאר דוכתי ואפילו הכי דרשי ביה נמי הא, בע"ז נמי כיון דכתיב בה והיית חרם כמוהו אע"ג דמצטריך לן לכל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו דרשינן ביה נמי הא, ואע"פ שאין הדברים מראים כן אפשר שנדחוק עצמנו בזה כדי שלא להקל יותר באיסור הנאה של ע"ז מערלה ושביעית. (ט) ואעפ"כ כיון דנקטינן מבעיין לענין איסורי הנאה של דבריהם דחזותא לאו מילתא היא אפילו תאמר (י) שהחמיר הכתוב בע"ז מבערלה ושביעית אפילו הכי אין גוף האיסור שם כיון דחזותא לאו מילתא היא אלא גרמת הנאה הוא שאסר הכתוב וכל שההנאה באה על ידי שני גורמים כנדון שלפנינו יש להתירו מטעם זה וזה גורם: