שו״ת הר״ן · חלק ס״ה סימן ה׳

ולפיכך דעתי כדברי החולק בזה שקדם (ג) שחרם שמטילין צבור קודם מעשה אינו אלא לאסור אותו דבר אבל לא שיהיו חייבים לנהוג עמו כדין מוחרם (ה) לפי ושכיון שבקצת חרמות הן רגילין לפרש שכל העובר יהא דינו כדין מוסרם ומנודה הא משמע דכל שלא פירשו כן אין דעתם אלא לאסור אותו דבר ולא להטיל חרם ונדוי אע"פ שהן רשאין בכך והרי זו כאותה ששנינו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כלומר שאע"פ שמן הסתם היה ראוי להחמיר ולנהוג עם העובר כדין מוחרם וכמו שנסתפק בזה הרשב"א ז"ל בתשובתו אעפ"כ כיון שלא נהגו לנהוג עמו כדין מוחרם ולא עוד שבמקצת חרמים שלהם הם מפרשים שכל העובר יהא מוחרם ומנודה הרי הם כמפרשים שכל שלא פירשו כן אין מתכוונים אלא לאסור אותו דבר הא אם פירשו חל נדוי שלהם ולא מדין קבלה שהרי אפילו על אותם שלא קבלו עליהם הוא חל (ה) הילכך בנדון זה כיון שדברי ראובן זה מוכיחים שלא לאסור על עצמו הדבר אמר כן שהרי פירש ואמר שיהא מוחרם ומנודה לכל ישראל וקי"ל שאדם יכול לנדות עצמו כדמוכחא ההיא דיהודה ואמרינן נמי בנדרים תלמיד חכם מנדה לעצמו נדויו נדוי. וכי תימא דלאו כל כמיניה לאסור עלינו ארבע אמות דידיה ושאר דברים בשביל קבלתו, ליתא (ו) דכי אמרינן מנודה לתלמיד מנודה לרב מנודה לעיר אחרת מנודה לעירו דוקא בתלמיד שנדה לכבודו אבל במילי דשמיא מנודה לכל ישראל כדמסקינן התם בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טז) דאין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'. והרי ראובן זה למילי דשמיא נדה עצמו כלומר שאם יעבור על שבועתו שיהא מנודה וכיון שעבר נדויו נדוי: