שו״ת הר״ן · חלק ס״ה סימן ד׳

ואע"פ שידעתי שאינך צריך לדעתי ומה ידעתי ולא תדע להשלים רצונך אכתוב לך מה שנראה בעיני. דעתי גם אני כדברי החולק הזה אבל לא בכל דבריו לפי שאיני מחלק בנדוי קודם מעשה לאחר מעשה (א) דודאי כשם שיש רשות לצבור או לב"ד לנדות אחר מעשה כך יש להם רשות לנדות קודם מעשה דמאי שנא והא אמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טז) ומנא לן דמפקרינן נכסי דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו וכי היכי דמפקרינן נכסי קודם מעשה אם יעבור על גזירתם ולא עוד אלא שמחייבים אותו מיתה כמו שראינו שהמית יהושע לעכן, ושאול שאמר מות יומת יהונתן כ"ש שהן יכולין לגזור עליו נדוי וזו ודאי אינה מדין קבלה שהיאך יתחייב מיתה עליה (ב) אלא כך הוא דינו של חרם שהחרים מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל שהעובר עליו מתחייב מיתה וכיון שקונסין אותו מיתה כל שכן שרשאין לנדותו קודם מעשה ולא מדין קבלה ואף ב"ד ואנשי העיר כיון שהם רשאין להחרים ודאי שהחרם חל עליו קודם מעשה ולא מדין קבלה אלא שהחרם שלהם חל על כל שחייבים לילך בתקנתם ודברי הרמב"ן ז"ל מפורשין כן במשפט החרם שחבר. וכל מה שהביא החולק ראיה לדבריו מצדקיהו ושאול ומקבלת התורה בארור מהנהגת הקהלות שאין נוהגין כדין מוחרם עם מי שעובר על החרם וכן חרם סתם שמחייבים ב"ד קודם ומעשה נראה לי שיש לי לכל אלו דעת אחרת משום דמסקינן בסוף שבועת העדות (שבועות לו) באלה שאין עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כאלה שיש עמה שבועה וכיון שכן המקלל עצמו אם יעשה דבר פלוני הרי הוא מחוייב שלא לעשותו ולפיכך כל שהזכיר לשון ארור או לשון חרם ונדוי קודם מעשה יש לספק בו ולומר שלא נתכוון בו לחרם ונדוי אלא לאסור אותו דבר על עצמו ולפיכך אע"פ שקבלו כל התורה באבוב אין נוהגים כדין מוחרם עם מי שעובר עבירה אחת לפי שלא נתקבלו אלא לקבלה והיינו דאמרינן התם בפרק שבועת העדות (שבועות לו) ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה כלומר שמבארים אותו בכל ענין וענין כפי מה שמוכחת כוונת הענין: