וחזק עוד דבריו ממה שכתב הרשב"א בתשובה שהמנהג הוא בהנהגת קהלות פירפינייא"ן שמחרימים על המסים וכל שאר תקונים ויש שעוברים כמה פעמים ואין נוהגים על העובר כדין מנודה ומוחרם. וכתב הוא ז"ל בתשובתו שכיון שנהגו כן אנו תופסים ההנהגה כהלכה מכל זה דן החולק לומר דנדוי קודם מעשה אינו אלא כעין שבועה בל לא שהעובר יהא כמוחרם. וכתב עוד דאע"ג דבצבור היכא שהתנו ביניהם וקללו בגזירתם שיהיה דין העובר כמנודה שאז יחוייב בודאי להתנהג עמו ולהבדל ממנו כדין מנודה זהו מדין קבלתם לפי שכך קבלו וגזרו על עצמם ואין להם להחל דברם ואעפ"כ נראה שבני צבור אחר שלא קבלו עליהם ככה שאין להם להתנהג עם העובר הזה כדין מנודה וא"כ הוא איכא למימר גבי יחיד שאפילו קבל על עצמו בפירוש שאם יעשה כך יהא דינו כמנודה ומוחרם לכל ישראל ועבר ועשה שאינו כן לגבי דידן דלאו כל כמיניה לאסור עלן ד' אמות דיליה ושאר דברים מדין קבלתו ולפיכך בנדון זה אין עלינו להתנהג עם ראובן זה כדין מנודה שלא קבלו דבר עלינו והוא בעצמו כן ומעשה דיהודה נמי הכי הוה שהוא קבל על עצמו לעמוד בנדוי ולפיכך אע"פ שהיה קודם מעשה היה מחייב לנהוג במה שקבל אבל לחייב אחרים מצד קבלתו אין לנו אלו דברי החולק:
שו״ת הר״ן · חלק ס״ה סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הר״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.