שו״ת הר״ן · חלק ה׳ סימן ד׳

תשובה אין ספק שהדברים שתלו ברבינו האי ז"ל משובשים וחס ליה למרן ז"ל דלימא הכי, שאין הדברים נראין לטעות בהן אפילו קטני התלמידים שלא נתפתחו עיניהם בהלכה. דהא אמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט) א"ר אילעא יין מבושל שהיה (ז) תחלתו יין ביד עוע"ז אסור פשיטא משום דאיבשיל פקע ליה איסוריה א"ר אשי הא אתא לאשמועינן וכו'. ואם כדברי המתיר הזה מאי קא מקשה פשיטא אדרבה לקשי אמאי אסור כל שהיה תחלתו יין אם דרכו על מנת לבשלו מותר דבתר מחשבתו אזלינן וכיון דסופו אינו נעשה יי"נ אף תחלתו כן. וכי תימא האי שהיה תחלתו יין מיירי שדרכו לעשות ממנו יין ולאחר זמן נמלך ובשלו. הא בורכא דסתם יין מבושל תכף לדריכתו מבשלין אותו ובשעת דריכה מכוונין עליו לבשלו והיכי פסק ותני יין מבושל שהיה תחלתו יין ביד עובד ע"ז אסור אדרבה רובו מותר וסתמו אא"כ נתכוין ליין ונמלך עליו. ומה שהקשה אי דבש דמתניתין דבש דבורים קאמר היכי אמרי בגמרא למאי ניחוש לה אי משום בשולי נכרי נאכל כמות שהוא חי הוא. בלא"ה היה מותר לפי שאין מתכוונין לבשלו אלא כוונתן להוציא השעוה לבד והו"ל כעובד ע"ז דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. אינה קושיא דעובד ע"ז דחריך רישא אינו מתכוין לבשל כלל אבל זה לבשול מתכוין ואע"פ שאינו רוצה לאותו בשול אלא בשביל הוצאת השעוה מ"מ כונתו היא שיתבשל הדבש וכיון שכונתו לבשול אין הפרש בין שמכוין בו בשביל עצמו או בשביל דבר אחר. ועוד שאף לדבש עצמו מתכוונין לאותו בשול שע"י הבשול הוא מתלבן יותר. ועוד לטעמיה דהאי מתיר היכי לימא אי משום בשולי נכרי לאו לבשול קא מכוין אי אמר הכי הוה משמע הא אי בשולי נכרי לבשולי קא מכוין אסור והא ליתא דאפי' מכוין לבשולי שרי דנאכל כמות שהוא חי הוה. אלא דבש דמתניתין דבש דבורים הוא. וכל המפקפק בזה אינו אלא טועה וא"צ להאריך כדי לבטל דברים בטלים הללו שאפי' התינוקות יודעים שכיון שנמשך לגת או לבור נעשה יין נסך במגעו של כותי ואין רתיחתו ובשולו מוציא אותו מאיסורו. וכל מה שכתבת לדחות דבר זה כדין וכהלכה כתבת. סוף דבר ישתקע הדבר ולא יאמר. לבד ראה זה מצאתי בדבריך דצריך תקון וראיתיו לבאר לך אע"פ שאינו ענין לנדון שלפנינו. כתבת, וההיא דרבא דסליק אדעתיה דמתיר זה דסבירא ליה בתר שמא אזלינן כבודו במקומו מונח דאביי ורבא לאו בעיקרא דהא מלתא פליגי דהא אביי אית ליה נמי בתר שמא אזלינן ורבא אית ליה בתר טעמא אזלינן כמו שמפורש בשלהי ההיא שמעתא דהשוכר חמרא לגו חלא אביי אמר וכו' הרי מפורש שאין מחלוקתן אי אזלינן בתר שמיה או לא, ע"כ לשונך. (ח) וחוץ מכבודך לא כוונת יפה, דודאי רבא ס"ל בתר שמא אזלינן ואביי ס"ל בתר טעמא אזלינן וזאת היתה עיקר מחלוקתם בחלא דשכרא וחלא דחמרא ובחמירא דחיטי ובחמירא דשערי. וכדאיתא בהדיא בגמרא אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן. והאי דאמרינן בסמוך חמרא לגו חלא וכו' הגרסא שכתבת בדאביי בתר שמא אזלינן ובדרבא בתר טעמא אזלינן אינה בכל הנוסחאות אלא ה"ג אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והוה ליה מי בשאינו מינו ומין בשא"מ בנותן טעם. ולפי זאת הגרסא לא קשיא מידי דאביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא טעמיה גריר בתר ריחיה והו"ל כאילו ריחיה וטעמיה חלא ולאו משום דבתר שמא אזלינן אלא זה כיון שנשתנה ריחו הרי הוא כאילו נשתנה טעמו. ורבא סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא כלומר כיון דטעמיה חמרא חמרא שמיה וחמרא קרו ליה. נמצא דאביי ורבא אכתי בדוכתייהו קיימי אביי סבר בתר ריחיה אזלינן ורבא סבר בתר טעמיה אזלינן, ואפי' לפי הגרסא שכתבת כך מתפרש אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא בתר שמיה אזלינן כלומר הכא בתר שמיה אזלינן כיון שאף ריחו נמשך אחר שמו משא"כ בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא דחלוקין בריחן ובטעמן וכיון שכן הולכין בהם אחר שמן. ורבא אמר בנותן טעם סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמיה אזלינן כלומר שהטעם עיקר ולא הריח וכיון שכן אף שמו נמשך אחר טעמו ולא אחר ריחו. וכי קאמר בתר טעמא אזלינן לאו לאפוקי דלא אזלינן בתר שמא דהכא שמא וטעמא חד הוא, אלא לומר דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא הילכך שמו נמשך אחר טעמו ולא אחר ריחו. נמצא שאין סברותיהן של אביי ורבא בהא מתחלפות כלל לההיא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי אלא לעולם אביי אזיל בתר טעמא ורבא בתר שמא. וע"כ אתה צריך לומר כן דאל"כ למה שכתבתי קשיא דרבא אדרבא ודאביי אדאביי בתוך כדי דבור: