שו״ת הר״ן · חלק ה׳ סימן ג׳

(א) וזה אשר כתבת לחלוק עליהן. דברי הגאון רבינו האי ז"ל אשר כתבו בשמו לא נמצאו בשום חבור שחבר הוא ולא בחבור זולתו מן הגאונים והמפרשים וע"כ אין לסמוך עליהן וכדאמרינן ביבמות אטו מר בריה דרבינא חתים עלייהו, ועוד כי הדברים מורים שאינם דברי גאון ולא דברי רב שהם תלו טעם ההיתר מפני סמיכות הדבש לדבדבניות ורצו לומר ששתיהן מענבים בשביל סמיכות. ואלה הדברים אין עיקר בהם שהרי המשנה ההיא הרבה ענינים שונין בה ולא ראי זה כראי זה והרי כבשין וטרית סמוכין לדבדבניות ולא מפני זה נאמר שהוא מענבים וחלב הסמוך לדבש על כרחן דבש וחלב שני ענינים נינהו. ותו דבדבש דייק עלה בגמרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי ואי משום בשולי נכרים ואם על הדבש הנעשה מענבים היכי חייש לאיערובי ולבשולי נכרים ולא חשש כלל לספק יין נסך והוה ליה למימר אי משום יין נסך הנעשה ביד עכו"ם אין מנסכין כיוצא בזה או אין תורת יין עליו דודאי אי איכא למיחש לאיסורא בכל הנעשה מגפן היין ביד עכו"ם הכא נמי איכא למיחש והיאך לא יזכיר חשש זה (ב) והלא להוליך ענבים לגת אסרו ומשום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב כדאיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות נט) ועוד לא מצינו בכל התלמוד זכר לדבש רק דבש דבורים או דבש תמרים ואיך יזכירנו בידיעה והדבש לא נדע מה הוא. ובכל הראיות שהאריך להביא בענין טומאה דמחשבה מועלת בה והוא הדין והוא הטעם בענין זה דנלך אחר מחשבת העובד ע"ז ואינה לעשות יין. תמהני בהם דהא קי"ל כרב דאמר פ' ר' ישמעאל (מנחות נז) (ג) תינוק בן יומו עושה יי"נ דאתמר התם ההוא עכו"ם דסליק לדקלא לאייתויי לולבא בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה שרייה רב לזבוני אמרי ליה רב כהנא ורב אסי והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך אימר דאמרי אנא בשתייה בהנאה מי אמרי. הרי בפירוש שאין צריך לכוין בנגיעתו כיון דנגע אפילו בלא כונה נאסר בשתייה ומפורש מזה שאין מחשבת עובד ע"ז חשובה אצל היין כל עיקר (ד) ואפי' חשב ליגע בדבר אחר ונגע ביין אין במחשבתו ממש וכיון שנגע נאסר היין בשתיה כדתנן עובד ע"ז שהושיט ידו תוך חבית של יין וכסבור שהיא של שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר. וכיון דמפורש אצל היין שאין מחשבה מועלת בו כלל מה ענין למחשבות הטומאה וזולתם (ה) ודרך התלמוד ללמוד סתום מן המפורש כשהנדון דומה לראיה אבל מפורש אין צריך ללמדו מזולתו. וא"כ חזרנו לכל צדדין ולא מצאנו להיתר טעם, דהא (ו) קי"ל יין משהתחיל לימשך נעשה יי"נ ופירש"י ז"ל לאו דוקא נמשך מן הגיגית אלא משנעשה משקה מקצתו אע"פ שהוא מערב עם הענבים נקרא מתחיל לימשך ומשנה אחרונה מוכחא כפירושו דחזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא וקי"ל כוותיה אלמא משעת דריכה נעשה יין ומיד יאסר אפילו יינו של ישראל בנגיעת עובד ע"ז כ"ש וכ"ש הנעשה הכל בידו והוה שלו ודריכתו ובשולו ביד עוע"ז איך תתירנו מחשבה שהיה לעשות דב"ס והלא אלונתית שנעשית מיינו של עובד ע"ז אסורה כדתניא בתוספתא בהדיא אלונתית של עוע"ז אסורה מפני שתחלתה יין. והשם הזה שקורין דב"ס אפילו היה כדברי המתיר שחשב דבתר שמיה אזלינן אינו נקרא בשם הזה רק לאחר גמר עשייתו וכבר נאסר משעת גמר דריכתו והו"ל כאלונתית דאין שמה מתירה מפני שתחלתה יין וכבר נאסרה. ועוד אחרת כי ההיא דרבא דסליק אדעתיה דמתיר זה דס"ל בתר שמא אזלינן כבודו במקומו מונח דאביי ורבא לאו בעקרא דהא מלתא פליגי דהא אביי נמי אית ליה בתר שמא אזלינן ורבא אית ליה בתר טעמא אזלינן כמו שמפורש בשלהי ההיא שמעתתא דהשוכר בברייתא חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו רבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא בתר שמיה אזלינן והוה ליה מין במינו במשהו. רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמיה אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. הרי מפורש שאין מחלוקתם אי אזלינן בתר שמיה או לא: