שו״ת הר״ן · חלק מ״ח סימן ה׳

וכתבת עוד שאפילו נאמר שהחרם יש לו דין שבועה דאסר עצמו על חפצא אפ"ה בנדון זה לא אמר כלום כי אין זה נשבע אלא כמו מתפיס בשבועה שאומר אני מקבל עלי חרם שעשה פלוני והרי זה כמו שנשבע על דבר אחד ושמע חבירו. ואמר ואנו כמו זה דלא אמר כלום דהא קי"ל כרבא שחולק על אביי פרק ג' דשבועות (דף כ) ואומר דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואע"פ שיש מי שפירש דדוקא לענין קרבן אבל איסורא מיהא איכא מ"מ דעת האלפסי ז"ל דאפילו איסור ליכא, אלו דבריך והוספת בהם תמה על תמה דמה ענין מתפיס בכאן שאילו ר"ג ז"ל אסר לאדם אחד ידוע ואחר כך בא ראובן זה ואמר הריני כאותו אדם בזה היית יכול לומר דהוי מתפיס אבל ר"ג לא על אדם אחד בלבד גזר אלא על כל הכפופים אליו וראובן זה אע"פ שהיה מכלל כדי לחזק עוד הדבר או מפני שנהגו אנשי מקומו בכך קבל עליו אותו חרם בפרט ומה ענין מתפיס בכאן וכי תלה עצמו ראובן זה באדם אחד שנאסרה אשה אחרת עליו הא ודאי לא היה ולפיכך איני רואה בכאן היתר לחרם זה שלא מדעת האשה. (ה) אבל מדעת האשה בזה יש לדון דאפשר מדעת האשה יש לו היתר ולא עוד אלא שיש לדון שאפילו היתר אין צריך שכיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה והיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לה ואינו צריך היתר והוה ליה כאותה ששנינו בריש פרק ארבעה נדרים (דף כד) קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי, אלא שאני מפקפק בזה (ט) כי שמא חרם זה לא לתקנת הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו עריבה בתוך ביתם וכל כה"ג חרם ב"ד הגדול כר"ג ז"ל אי אפשר להתירו. ולא עוד אלא אפילו שלתקנת האשה בלבד נעשה אפשר שהרב ז"ל חשש שמתוך שהנשים כפופות לבעליהן אם יספיק נתינת רשות שלה או להתיר החרם מדעתה שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה, ולפיכך איני מכניס עצמי בנדון זה אלא אני מציא הדבר לחכמים הצרפתים שהם יודעים היאך פשטה תקנה זו במקומותם והיאך היו נוהגין בה שעל פי אותו הדרך ראו לנהוג ולהורות: