שו״ת הר״ן · חלק מ״ח סימן ד׳

ואני אומר' דאע"ג דלמר פשיטא ליה לדידי מספקא לי לפי שגדולי המורים ז"ל חלקו על סברא זו ואמרו דכיון דחזינן סוגיי טובא דמשמע מינייהו (ו) דיש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר כדאמרינן איזהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב) נמי משמע דיש שבועה במקום נדר דאמרינן התם באומר אכילה משתיהן עלי שבועה והא האי לישנא, לישנא דנדר הוא וקאמר ליה גבי שבועה אלמא מהני. ולפיכך אמרו מגדולי המפרשין ז"ל דליכא לשבושי הנך סוגיי ולמימר דלא בדקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שאמרה בלשון נדר מהני. מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה הוא דהא אמרינן בנדרים דנדר ושבועה לא שוו בלישנהון אלא מדין ידות הוא דמהני נדר דנדר שאמרו בלשון שבועה כיון דלבו ופיו שוים לאסור אכילה על עצמו אע"פי שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי וכן בשבועה שאמר שבועה ככר זה עלי כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מככר זה בשבועה מהני מדין יד ולפי דעת זו אפילו נאמר דחרם כקונם דמי אע"פ שלא אמרו בלשון נדר מהני. אבל מ"מ תמה אני על עצמך, אם כדבריך אפילו צבור שהחרימו שלא יעשה אחד מהם דבר פלוני לא מהני ולא מידי וכן חרם ר"ג ז"ל עצמו אילו אמרו בלשון זה לא חל כלל ובודאי ליתא שאפילו כדבריך מ"מ העובר עליו הרי הוא מוחרם וכן אם אחד מהם קבל עליו חרם ועבר עליו ודאי משמע דהוי הוא מוחרם ויש באדם כח להחרים עצמו כדאמרינן תלמיד חכם מנדה לעצמו. ובר מן דין דחרם משמע דמדין שבועה מהני מדתניא בילמדנו בשם ר' עקיבא עליה דהאי קרא דכתיב כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת ותניא התם (ז) וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה: