שו״ת הר״ן · חלק ל״ח סימן ב׳

תשובה (ב) אני מיראי הוראה אני וכ"ש בהיתר שבועה חמורה כזו שראוי לכל בעל נפש לברוח מזה כבורח מן הנחש אבל מה אעשה ולפני שני דרכים כל אחד חמור מאד, חומר השבועה וחומר עגון האשה, ולפיכך אני מוכרח לכתוב דעתי לך. (ג) והוא שקרוב אני לומר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם דהוה ליה נשבע לעבור על המצוה (ד) לפי שאין האיש רשאי להניח את אשתו וללכת לו דמחוייב לה מדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכדאיתא בפרק אע"פ (כתובות סא). וכי תימא תלך אשתו אחריו כבר חקרתי על שמעון זה ומצאתי שהוא מפירפיניאן ושנשא אשתו משם וכיון שכן לא כל הימנו להוציאה משם ולהוליכה בקצות הארץ (ה) וכדתנן בפרק שני דייני גזרות (כתובות קי) שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין וכו'. וכי תימא הרי שנינו הכל מעלין לירושלים וזה הרי יכול לקיים שבועתו אם ילך לירושלים, ליתא שזה על מנת כן נשבע שיוכל לדור בדמשק ובאלכסנדריאה או בשיפר"י וכיון שאינו רשאי לצאת משם אלא על מנת לעלות לירושלים לא חיילא שבועה (ו) שכל הנשבע על דעת אחת ונמצא אותו דעת בטל אף השבועה בטלה ולא חיילא כלל וכדאמרינן בפרק השולח (גיטין מו) כיון דאמרי להו מארץ רחוקה קאתינן ולא אתו מי חיילא שבועה כלל: