שו״ת הר״ן · חלק ל״ב סימן ט׳

ועוד שקרוב הדבר לומר שכיון שגלתה זו בעצמה ואמרה שמחמת עיגונא היא עושה, כן כל שמתברר שהיא מתעגנת בכך (יא) הוה ליה כתולה נדרו בדבר כי ההיא דאמרינן בפרק פותחין (נדרים סה) קונם שאני נושא אשה פלונית שאביה וכו' ואמרו לו מת דנעשה כתולה נדרו בדבר דקי"ל כרב הונא דאמר התם הכי ומוכח בקדושין דבענין זה אינו צריך שאלה לחכם, דאלמא כל מי שנודר ומגלה דעתו בשעת נדרו מחמת מה הוא נודר הוי כאילו התנהו שלא ימשך נדרו אלא עד שיסתלק אותו דבר שהוא חושש בו אבל כל שנסתלק מותר מאליו הכא נמי הרי נוסף עליה מחמת נדרה חשש מרובה מאותו דבר בעצמו שהיתה חוששת בו והיינו עיגונא. ושמא תאמר מ"מ אותו חשש ראשון במקומו עומד ואפשר נמי דעדיף מהאי בתרא שאם לא נדרה כן אפשר שהיה יוצא עליה קול של קדושין ותהא מעוגנת על ידי מי שלא ירחם עליה ועכשיו יצאה מאותו חשש ואף על פי שקרובה מעגן אותה עכשיו לסוף יתירנה. יש להשיב לך ולומר שלהוציאה מידי חששה הראשון היה די לה שתדור שתתלה עצמה בדעת אמה. הילכך זו שנדרה אף על דעת קרובה תלתה נדרה בדבר ובטל דבר וקרוב הנדר ליבטל מאליו. ולא שאני אומר שיהא ראוי לעשות מעשה בזה שמפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ועוד שעדיין אפשר לחלק ביניהם אלא שכתבתי זה כדי להראות שהדבר ברור דלא חמיר האי עובדא מעובדא דההוא מקרי דרדקי ואפי' לדברי ר"ת ז"ל שכתבנו למעלה (יב) וכיון דאסקינא בההוא עובדא לדבר מצוה יש לו הפרה נדון זה נמי יש לו הפרה. ואין ספק שאם קרוב זה מעגן ומענה זאת האשה ומעכב אותה שלא תנשא להגון לה עד שתפדה עצמה במה שהוא רוצה ושאם תעשה כן לא תשיג הזווג ההוא דהפרת נדר זה לדבר מצוה הוא ויש לו הפרה: