שו״ת הר״ן · חלק כ״ט סימן ה׳

תשובה ראיתי בשטר מעשה ב"ד שנעשה מקבלת עדות מאותו חיוב של אלף דינרין על מה נעשה שכתוב בסופו כלשון הזה, וכבר ידעו עדי שטר המשכונא בזה לפי שמדעתם נעשה הכל ועל מנת כן נעשית המשכונא הנזכרת. וכיון שכן אין ספק בדבר שזו רבית גמורה ויוצאה בדיינין. ולא לדברי רש"י ז"ל בלבד שכתב בההיא (בבא מציעא סח) דחכירי נרשאי דכתבין הכי (א) משכן ליה פלוני ארעיה לפלניא והדר סברה מיניה, וכתב ז"ל בפירושיו דרבית קצוצה היא, אלא אף לדברי החולקין עליו ואומרים דאבק רבית הוא בנידון שלפנינו הכל מודים שהוא רבית גמורה שעד כאן לא נחלקו במשכן סתם ואחר כך בעל משכונא חוכר או שוכר אותה לה. (ב) שרש"י ז"ל, סובר שכיון שחוזר הבעל וחוכר ממנו נראין הדברים ואיגלאי מלתא שמתחלה לדעת כן נתכוונו וכיון שכן הוי ליה רבית קצוצה, והמפרשים ז"ל נחלקו עליו בזו לפי שמצינו בכיוצא בה שהדברים מראין שלדעת רבית נתכוונו ואעפ"כ כיון שלא פירשו אינו אלא אבק רבית, וראיה לדבר מדתני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא יש דברים שהם מותרים ואסור לעשותם מפני הערמת רבית, כיצד אמר לו הלויני מנה אמר נו מנה אין לי חטים במנה יש לי שאני נותן לך נתן לו חטין במנה וחזר ולקחן בעשרים וארבע סלע מותר ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית והא הכא הדברים מראין שמתחלה על דעת כן נעשה שיקבלם בהלואה בשלשים דינרין ויחזור וימכרם לו בדינר זהב והרי זו כמין רבית גמורה ואעפ"כ כיון שלא פירשו מותר. זהו מחלוקתן של הראשונים ז"ל בסתם. (ג) אבל בנידון שלפנינו שהעידו עדים שעל מנת כן נעשית המשכונא הרי זו רבית גמורה שהרי התנה שמעון שיתן לו ראובן מאתים דינר בכל שנה ודמי משכונתו לבסוף: