שו״ת הר״ן · חלק כ״ג סימן ג׳

וכי תימא זמנין דהני דכירי והני לא דכירי מלתא דחיקתא היא ואין חכמים חוששין לדברים שאינן מצויין אע"פ שאפשר שיבא הדבר לתקלתו של לוה ואי איתא דיכול אדם למחול דבר שלא בא לעולם לתקון דלמחול ליה חוב שיש לו עליו מסך פלוני וכן כל שעבודו של שטר שיהא לו עליו מאותו סך בעצמו ובזה יהיה יותר נשמר הלוה מכל רמאות המלוה אלא שמע מינה דאינו יכול למחול דאי לא תימא הכי לתקון הכי דמרע ליה ודאי ולא ליתקון תברא דלא מרע ליה אלא מספק ואפשר שיתברר הדבר ואכיל מלוה וחדי. וכי תימא בתקנתא דגמרא נמי סגי משום דאי עביד הכי מלוה אנן נמי חיישינן דלמא שטר מאוחר הוא הילכך לא גבי, ליתא (נ) דלמאוחר לא חיישינן אדרבה דחקינן נפשין כי היכא דלא נימא מאוחר הוא וכדמוכח בפ"ק דע"ז (דף יא) בההוא שטרא דהוו כתיבין ביה שית שנין יתירא: