שו״ת הר״ן · חלק כ״ג סימן ב׳

(א) תשובה נראה לי שהדין עם ראובן. דהא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דכל הני תנאי דסבירא להו אדם מקנה בשטר מוקמינן להו בקדושין ויבמות. וכי תימא המקנה שאני משום דצריך קנין אלימתא בשטר וקנין ודכותייהו הילכך לא חייל במה שלא בא לעולם אבל מחילה דבדבורא בעלמא סגי וכדמוכח בפ"ק דקדושין (דף מ) דאמרינן שטרא למה לי לימא ליה באפי תרי זיל, הילכך אפילו בדבר שלא בא לעולם נמי חייל הרי תרומה דבדבורא בעלמא חיילא ואפילו הכי בדבר שבא לעולם לא, חיילא למ"ד אין אדם מקנה כדאיתא בפרק האומר בקדושין (דף נט), וכי תימא תרומה, שאני אע"ג דבדבורא בעלמא חיילא מ"מ אקנויי גופא הוא הילכך כי ליתא בעולם לא חיילא (ב) אבל מחילה דאפקועי שעבודא בעלמא הוא חיילא. ליתא דא"כ בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעא) דשקלינן וטרינן טובא בתקנתא דתברי דשטרא מאוחרי ואסקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא דכל אימת דנפיק לירעייה, ולהך תקנתא אית ליה למלוה לאיזדהורי דלא לוזיף ליה שטר מההוא סך אלא ליטפי או ליבציר ואי עבד איהו דאפסיד אנפשיה ואי איתא דאדם מוחל דבר שלא בא לעולם למה להו למיעל בהאי דוחקא דלא מרע לוה לשטרא אלא בספק ליתקון דכל היכא דאיכא למיחש דלמא אחריה מלוה לשטרא בתר זמניה דתברא ומפיק ליה תברא הכי שהוא מוחל שטר של סך פלוני שהוא חייב לו וכל שעבוד של שטר שיתחייב לו מיום זה ואילך מזה הסך ואי הדר מוזיף ליה ליזדהר שלא ילונו אותו סך דלפום תקנתא דגמרא נמי אית ליה לאזדהורי כמו בהך תקנתא ואי איתא הכי טפי מתקנתא דגמרא דלתקנתא דגמרא אי מייתי ראיה מלוה אימת עבדיה לתברא גבי ההוא שטרא מאוחרא דהא כיון דלא מרע ליה אלא מספקא דהשתא איירי ליה ההוא ספקא גבי ונמצא לוה מפסיד אלא דרבנן לא חשו להא מלתא משום דאי הדר מלוה ותבע חוביה זמנא אחרינא בזמן קרוב עד שלא שכחו סהדי דתברא סתמא אימת עבדיה מלוה ה"נ יעידו עדי' ההלואה שאחרוהו וכתבוהו ואי שהי מלוה כדי שישתכח הדבר מעדי ההלואה כך ישתכח הדבר מעדי השובר: