שו״ת הר״ן · חלק כ״ג סימן ד׳

ועוד דאי סלקא דעתא בכי הא דלא ידעי זמנא משטרא חיישינן למאוחר למה לי למכתב תברא סתמא לכתוב דלא ידעו זמנא דשטרא ובהכי בלחוד סגי אלא שמע מינה למאוחר לא חיישינן הילכך בתקנתא דגמרא איכא צד דאיכא למיחש לרמאי אלא דלא חששו משום שאין חוששין לדברים שאין מצויין ואי סלקא דעתך אדם מוחל לתקון הכי דליכא למיחש כלל, ואם תדחוק ותאמר דאפילו מייתי ראיה מלוה אימת עבדיה לתברא סתמא לא גבי מידי בשטרא דזמניה בתר הכי משום דאמרינן ודאי ההוא שטרא מאוחרא הוה דאי לא היכי אוזפיה ההוא סך בעצמו ושיצטרך קודם שיוכל לגבות חובו לאייתויי ראיה אימת מיתעביד תברא הילכך בכי האי גונא חיישינן לשטרא מאוחרא אע"ג דבעלמא לא חיישינן לא משמע הכי דמדקאמרינן סתמא משמע דמספיקא בלחוד מרע ליה מ"מ אי ס"ד יכול למחול הרי תקנה זו יותר ברורה ומוציאה מכל ספק וחששא. וכי תימא אי תקון הכי יכול למהדר ביה וכדאמרינן במוכר פירות (ד) דקל דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו לתקון (ה) במעכשיו אינו יכול לחזור בו, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפ' האומר בקדושין וכן נראין הדברים אע"פ שאין דברי רש"י ז"ל מכוון בזה בבבא מציעא אלא ש"מ אינו יכו למחול הילכך בנדון שלפנינו כיון שבתחלה לא נתחייב לו דבר שתחול מחילה עליו שהרי כתוב בלשון השאלה שחנוך הנזכר נדר ולפי הנראה זה היה בדבורא בעלמא והאמינו ראובן בכך ואח"כ נתחייב מחמת מתנת הנכסים ולפי שרצה לעמוד בדבורו נתחייב נמצא שענשו הוא שמתחיל החיוב אין המחילה הקודמת מפקיעתו כלל זהו מה שנראה לי בדין זה: