וכל זה בידוע שראובן בללן ועירבן זה בזה או ששניהם מודים, אבל אם ראובן היה מתעסק בכל אחד מן הממונות הנזכרים ביחוד ואחר כך נתן נדוניא ואין ידוע מאיזה ממון נתן, יד הזוכה על העליונה, ואפילו אם הממון המחוייב גדול מן הפטור כיון שהפטור מספיק לנדוניא שקבל שכל ספק שנולד בדברים שאין נבללין אין תולין אותו אחר החלק הרב ולא לפי חשבון אלא הדבר שקול כמחצה על מחצה וכאן שהזוכה מוחזק על המוציא ממנו להביא הראיה, וראיה לדבר שכל ספק הנולד בדבר שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא תולין בחלק המועט כמו שתולין במרובה מן הירושלמי שהזכרתי למעלה דקאמר והתני באלין אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה פירוש אע"פ שיש לאחד מאה אבנים ולחבירו חמשים, ומפרש הטעם מפני שהן גסות ואי אפשר לבלול אלמא כיון שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא מחצה לזה ומחצה לזה כדין כל הספקות שהם במקום שיד שניהם שוה דהוי מחצה לזה ומחצה לזה, הכי מתוקם דאי הוו ברשותא דחד מינייהו הוי אידך מוציא מחבירו עליו הראיה כדאמר בכה"ג בגמרא בשלמות ושבורות הילכך בנדון שלפנינו דהממון הוי ברשות הזוכה המוציאין ממנו עליהן הוא להביא ראיה שיכול הוא לתלות ולומר מן הממון הפטור נתן לי. וכן הדין כל שאינו ידוע אם בללם וערבם זה בזה אם לאו שיכול זה לומר אימא לא נתערבו ומהפטור לקחתי ועליהן להביא ראיה כדין כל מוציא מחבירו (ט) וכי תימא שעבוד המסין שאני שהמשועבד אינו נקרא מוחזק כמו בשאר שעבודים ואדרבה שעבוד מלך יותר מוחזק ממנו וכדאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נד) א"כ בטלת ירושת בנו הבכור. אינה ענין דה"מ כשהשעבוד ודאי אבל בספק לא ואין צריך לפנים:
שו״ת הר״ן · חלק י׳ סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הר״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.