שו״ת הר״ן · חלק י׳ סימן ב׳

(א) תשובה בכיוצא בזה אני משיב שולחי דבר כפי הנהגת הקהלות מצורף עם דין הגמרא לפיכך אני אומר שאע"פ שלדין הגמרא (ב) מי שנושה בחבירו מנה והלוה אין לו אלא מנה במעות או בעסק ונתנו לראובן ואותן מעות ועסק ליתנהו בעיניהו אין למלוה על ראובן כלום לפי שדעתי נוטה דכל כהאי גונא לא מיקרי מזיק שעבודו של חבירו, אפילו הכי להנהגת הקהלות אינו כן שכבר נהגו כל הקהלות בגביית המסין (ג) שמי שמעותיו מחוייבין בחובות הקהל ונתנם לאחר נכנס הזוכה תחת הבעלים ראשונים. וכל מנהגי בני העיר יש ללכת אחריהם כמו שמבואר במקומות רבים בתלמוד אפילו יהיה המנהג חולק עם דין הגמרא כ"ש שזה המנהג מסכים לדין. והטעם (ד) בזה שחיוב המסים לא רמי אקרקפתא דגברי כשאר חובות שמה שאנו פוטרין הזוכה במטלטלין דליתנהו בעינייהו משעבוד הראשון הוא מפני שהחיוב מוטל על הראשון, ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל זה השני לא חל השעבוד עליו ונכסי הראשון אינן בעין שיהיו ערבין לשעבודו ולפיכך אין לו על השני כלום אבל חיוב המסים מוטל על הממון וכל שזכה השני בממון מחויב נכנס תחת הראשון. נמצינו למדין לפי דרך זה שראובן שיש לו ממון מחויב וממון פטור אין לקהל תביעה עליו (ה) לומר חמיך היה חייב לנו בחובות הקהל וכל נכסיו היו משועבדים בין נכסים הפטורים בין המחויבים עד שיפרע מה שחייב ולפיכך אתה שקבלת מעות ממנו ואפילו קבלת מעות פטורין נכנסת בשעבודו שזה אינו מדין הגמרא שמי שזכה במעות או בדברים אחרים וליתנהו בעיניהו אין למלוה עליו כלום ואם מהנהגת הקהלות אינה ענין לכאן לפי שההנהגה היה למי שלקח ממון מחויב מטעם חיוב הממון אבל זה שלקח ממון פטור אין לחייבו מטעם שעבוד כמו שהיינו מחייבים אותו אם לקח קרקע אלא מטעם חיוב הממון שאין הממון שלקח חייב מצד עצמו ותורת שעבוד אינו חל עליו כמו שהוא לדין הגמרא: