עוד אהיה דן לפניך שאפילו נתברר שזה נתכוין לומר שכל מה שידור בנדר אחר יתן כנגדו להקדש חולים, יורש זה אינו מחויב בכך לפי שנדר הקדש חולים אינו חל עד שידור אותו נדר אחר ובאותה שעה בלבד הוא חל ולא בשעת דבריו הראשונים, ולפיכך כל שבשעת נדרו שני אינו זוכר מנדרו הראשון לא חל נדרו דהוי כההיא שמעתא דככרות דפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כח.) דהאומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור. והסכימו הראשונים ז"ל דלאו דוקא פטור אלא אפילו מותר לו לאכול את השניה שכיון שחלות איסורא בשעת אכילת ככר של תנאי היה ובשוגג נאכל לא חל איסור על השניה כלל. אף כאן חלות נדרו של חבורת חולים בשעת נדרו של ת"ת הוא וכיון שאפשר שוגג היה מתנאו הראשון שכן הדברים מראין ואין ספק שטוענים ליורש בכך נמצא שלא חל נדרו ותנאו הראשון של חבורת חולים כלל. ולפי שהדברים הללו באותה הלכה רחבים ועמוקים מני ים איני מאריך בזה וכ"ש שאן שונין ואין מפרשין לחכם אבל הדבר ונכון וברור דוק ותשכח. ומ"מ בנדרו של ת"ת אין ספק מן הטעמים שנתפרשו למעלה. וכ"ש שיורש זה אומר שאביו צוהו בשעת מיתתו שיתן מנכסיו כל מה שנדר לגבאי ת"ת כאשר נדר. ואין ספק שזה לא נתבטל כלל מחמת תנאו הראשון, שלא התנה אלא על נדר שידור בבית הכנסת והרי זה כחוזר ונודר ומצוה את בנו בשעת מיתתו ונאמן יורש על עצמו בכך יותר ממאה איש:
שו״ת הר״ן · חלק א׳ סימן י״ח
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הר״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.