שו״ת הר״ן · חלק א׳ סימן י״ז

ועוד שאפי' אתה אומר שנדר זה הוא הפך מתנאו הראשון ואפילו בעת שנדר אפילו הכי לא נתבטל נדרו (ד) שכבר כתבו בעלי התוס' ז"ל שאותה משנה דהרוצה שלא יתקיימו נדריו לא נאמרה אלא בנדרים שבינו לבין עצמו לפי שעל דעת עצמו הוא נודר אבל בשבועות שבין אדם לחבירו לא לפי שכל הנשבע לחבירו על דעת חבירו הוא נשבע ולא על דעת עצמו וכדמוכח סוגיא דסוף שבועות בתרא ובפרק ד' דנדרים ואין דעת חבירו שתבטל מה שהוא שומע מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא. וכי תימא ה"מ בנשבע לחבירו אבל כאן נדר הוא שנדר על דעת עצמו ומחמת תנאו הראשון נתבטל (ה) ליתא. דכיון שיש בעיר חבורת ת"ת כל אחד מבני החבורה הרי הוא כבעל דבר בנדרו של זה. וראיה לדבר מדאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מג.) האומר תנו מנה לעניי בני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואסיקנא דאע"ג דקיץ להו נוגעים בדבר הן ואין כשרים לדון דניחא להו דכיון דרווח רווח, וכ"ש בנדון זה דבני חבורה זו הרי הן כבעל דבר בנדר שנדר זה לחבורה. ואין לומר שמכח תנאי הראשון נדרו נתבטל ולפיכך אין ספק שהקדש ת"ת זכה בנדרו אבל לענין הקדש חולים איני רואה שנוכל לחייב יורש זה לתת להקדש חולים כנגד מה שנדר אביו לת"ת דשמא לעקור מקצת נדריו שידור לאחר מכאן נתכוין ושיחול באותו מקצת שיתבטל על הקדש חבורת חולים וכיון שאין בדבריו כלום כמו שנתפרש למעלה כיון שלא נתבטל מקצת נדרו של ת"ת לא חל על אותו מקצת הקדש חולים, ואין לנו הוכחה ברורה שירצה אביו לומר שאם ידור מנה לת"ת שידור כנגדו להקדש חולים כדי שנחייב את היורש בכך. ולא עוד אלא אפילו אמר כך אין חיובו ברור שהרי לא אמר אתן כך וכך אלא אדור כך וכך וכיון שלא נדר אפשר שלא זכה. ולפיכך נ"ל בנדון זה שכופין את היורש לפרוע מה שנדר לת"ת, אבל לחבורת חולים כיון שהדבר ספק הוא אין מוציאין מידו שלא תאמר כיון שספק זה אינו בין אדם לחברו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, שאין הדבר כן (ו) אלא כל ספק שבין אדם לעניים הוי כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פרק הזרוע (חולין קלד.) רמי ליה ריש לקיש לרבי יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה כו' ומשנינן אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיוב קיימת אמר ליה אביי הרי עיסה דבחזקת פטורה קיימא ותנן גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא. אלמא ספק ממונא שבין אדם לעניים קולא לנתבע והיינו דגרסינן בפ"ד דיומא (יומא ח:-ט.) תנן התם הנחתומים לא חייבו עליהם להפריש אלא תרומה גדולה בלבד ואמרינן בשלמא מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה. אלמא בספק עניים אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וקולא לנתבע: