שו״ת הר״ן · חלק ב׳ סימן א׳

(א) עוד שאלת בעיר הזאת יש ממון הקדשות קרקעות שהקדישו הבעלים שינתנו כל הפירות לעניי העיר הן מעות או עסק שהוקדש שיחלק לעניים ויש מהם שהוקדשו שיתחלקו הפירות לבד וישאר הקרן קיים ביד הגבאי, ועכשו נתעוררו קצת ממנהיגי הקהל הממונים על גביית המסים והוצאות העיר ותובעין לגבאי ההקדשות שיפרעו מאותם נכסים מס והוצאות כמו משאר נכסי יחידי הקהל, והגבאים טוענין שהקדשות כולן פטורים מכל הוצאות העיר ומכל מס. סוף דבר נסתפקו בענין זה. יש שאומרים שבודאי הממון הזה אע"פ שהוא מוקדש חייב כשאר ממונות יחידי הקהל מפני שכל המסים והוצאות נגבין לפי ממון הקהל שכן נהגו אם שיהיה מדינא או ממנהג או שכן הוא דעת אדוננו המלך יר"ה על המס, ואפילו כשתמצא לומר שיגבה לפי נפשות יגבה בשביל נפשות עניי העיר שהם בעליו ואע"ג דלא קייץ להו ואע"פ שממון תלמידי חכמים פטור מכל מסים ותשחורת וכל הוצאת העיר לפי סברת הרמב"ם ז"ל ומקצתם לדברי הכל משום טעמא דאתמר בגמרא ב"ב (דף ח) דרבנן לא צריכי נטירותא ה"מ רבנן ואפשר לומר ה"ה הקדש ת"ת או לספר תורה ועטרה לו או לשמן המאור אבל הקדש עניים לא, ויש מי שאמר בודאי זה הממון פטור מפני שזה הממון מוקדש לשמים ולא צריך נטירותא ואינו כשאר ממון שביד עניים שהוא חייב משום דלא קייץ להו אינו כשלהם אלא הוא מוקדש למצוה. ועוד שאינו נראה שיהא דעת אדוננו המלך בבקשת המס לעניים ולא לשום ממון מוקדש לשם שמים. עוד שכבר הנהיגו רוב הקהלות בהסכמותיהם שיהיה כל ממון של הקדש פטור וכן ג"כ בעיר הזאת בכל הסכמות הידועות הקדומות כשהיו חוקים והסכמות והנהגות בעניני גביית המסים וההוצאות מזמן לזמן ידוע היו עושים חוק והסכמה שיהא ממון של הקדש פטור, ובענין זה מנהג מבטל הלכה כ"ש אם הוא מסכים להלכה וכדאמרינן רשאים בני העיר להתנות על קצתן וכו'. אלא א"ת שזה אינו מנהג דאדרבה אחר שהוצרכו לעשות הסכמה לפטור ההקדש וההסכמה היה עם שאר ההסכמות נעשו לזמן ידוע שעבר גלו בדעתם שלא רצו לקבוע לדורות מנהג שיהא פטור, או שמא מפני שאר ההסכמות נקבע הזמן וההקדש לעולם פטור או מדינא או ממנהג. אלא א"כ יברר אדוננו המלך דעתו אם מבקש מס מאותו ממון המוקדש שא"כ הוא נראה שאין לנו להציל מהמס ממון ההקדש בממון שלנו. וכן נסתפקו אם תמצא לומר דפטור ואם ממון ההקדש הזה שהקדיש ראובן אלף דינרין או איזה סך ידוע מנכסיו ובזמן שהקדישו היו חייבין הקהל חובות שלוו או שנתחייבו אם נפטר אותו ממון מאותן החובות אם עדיי החיוב על כל לטרא ממנו כמו שהנה קודם שהוקדש, ולא דמי לשור שנגח ואחר כך הקדישו בעליו דגזרת הכתוב הוא אבל הכא חייב במה שהיה חייב בהיותו חולין. ואת"ל שאין חיוב חובות הקהל עליו עדיין אני שואל אם נשאר אותו חיוב אצל שאר נכסי המקדיש או יטעון ויאמר אני אפרע מכל מה שבידי חלק המגיע בכל אלף לפי חוקי הקהל שהולכים אחרי זמן פרעון כאילו עכשיו הוטל אותו חיוב ואתם תגבו מן ההקדש חלק המגיע לאותו ממון ואם הוא פטור מה לי כי כן מנהג המקום שעל הממון תובעין חיובי הקהל כמי שפרע חוב לחבירו או כתובה או נדוניא שפורע בחיובי הקהל מי שהממון שלו לא מי שהוציאו מרשותו. או נאמר שזה המנהג שהולכין אחר מי שהממון בידו ה"מ בין אדם לחבירו אבל מי שהכניסו ברשות שמים ומוציאו מרשותו המוציאם או יורשים יפרעו בעד אותו ממון מפני שעליהם חל אותו חיוב נכסיהון ערבין ליה והוא בעל חוב. ואת"ל שממון ההקדש ראוי להיות נקי מכל חובות הקהל ושעבוד החובות נשאר אצל נכסי המקדיש מפני שהוא הקדיש סך ידוע ואם לא יפרע בחובות הקהל לא יהיו דבריו קיימין שלא יהא כל הסך שנדר להקדש. איכא למימר ה"מ במי שנדר סך ידוע אבל מי שצוה והקדיש חלק בנכסיו שליש או רביע להקדש והשאר ליורשיו או לפלוני לא נשאר החיוב אצל המקדיש ויורשיו או לא. הדין עם מי: