שו״ת הר״ן · חלק א׳ סימן י״ד

ואע"ג דפסקינן הלכתא התם דלמנה קבור לא חיישינן ה"מ היכא דאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר זה אמרינן דממגולה קאמר ולא מקבור הא בדלית ליה מנה בעין לא יהבינן ליה ולא מידי ע"פ שדברי שכיב מרע נקנין באמירה דמנה דוקא קאמר ולא קבור. אף כאן הריני מקדיש מנה להקדש פלוני אם אתה מפרש דבריו שהוא רוצה לזכות מעכשיו לאותה הקדש מנה לא זכה הקדש אלא במנה שיש לו באותה שעה בעין הא אינו בעין לא זכה בו כלל ומצי הדר ביה כל היכא דבעי דהוה ליה כההוא עובדא דאמרינן בריש פרק ד' וה' (בבא קמא לו:-לז.) בההוא גברא דתקע ליה חבריה וכו' א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר אמר להו ניתביה ניהלאי דאיזיל ואיברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואף ע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול ר"ג וב"ד אביהם של יתומים, כלומר והוה ליה כמעמד שלשתן דקני ואפילו להדיוט. ושמעינן מינה דטעמא משום מעמד שלשתן הא לאו הכי כיון שלא היה אותו סלע ברשותו מצי הדר ביה ואפילו לכשיבא לרשותו לא היה מחוייב ליתנו לעניים לפי שזה היה בדעתו להקדישו מעכשיו ולא היה ברשותו כדי שיהיה הקדש חל עליו. אף בנדון זה אם אתה מפרש דבריו שהוא מקדיש עכשיו לחבורת חולים אם המנה אינו ברשותו לא אמר כלום ואם היה ברשותו ולכך נתכוין היה לו להעמיד במוקצה כל הדינרים טבועים שלו שהיו אז בעין שמא יחול הקדש עליהן. הא אין עליך לומר בענין זה כלל (ב):