תשובות הרדב״ז חלק ו · חלק תתתתתקפ״ד סימן ב׳

והמודה דן שהדין עם הקונה שלא לצאת מן הבתים עד שיפרעו לו הקרן והשבח וההוצאה מכמה טעמים חדא דאי בעי האי קונה מצי אמר להאי ברתא לא בעינא לאשתעויי דינא בהדך עד שתביא ראיה ברורה שמת מורישך וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נחלות אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו עכו"ם משיחין לפי תומם אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם ע"כ. ודבר פשוט הוא ג"כ שאין כח ביד האשה לערער על המכר מכח כתובתה ומטעם שנשארו הבתים בידה בעת שהלך בעלה שהרי היא בעצמה מכרה והאחריות עליה ומלבד זה היא מושבעת בתוך השטר שלא לערער על מכירה זו ומטעם זה נמי פשיטא שאין כח ביד הב"ד לערער על המכר ולהוציאו מן הבתים שהרי הם בעצמם מכרו לו ומצי אמר להו נהי דאחריות דעלמא לא קבלתון עלייכו אחריות דידכו לא קבלתון עלייכו ועוד מכח מי באים ב"ד אי מכח הבת עדיין לא ירדה לנחלה ואי מכח האשה הרי היא מכרה והיא אינה צריכה לא לב"ד ולא לאפוטרופוס מושבעת [היא] ואי מכח האיש אשר הלך ולא שב לביתו הא אין ב"ד נזקקין לנכסי גדול וכ"ש לזה שיצא לדעתו והניח נכסיו לדעתו. ועוד אפי' את"ל שהיה כח ביד הבת לערער כאלו היתה יתומה מ"מ האחריות עליה דהא אמרינן בפ' אלמנה נזונת א"ר יוסף אלמנה דזבינא אחריותא איתמי דזבין אחריותא איתמי ופירש"י ז"ל אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר ובא הגוזל או הב"ח וטרפה מן הלוקח חוזר הלוקח על היתומים שהאלמנה שליח של יתומים וכן בי דינא וכו' הרי שאע"פ שנתבטל המכר לא הפסיד הלוקח זכותו מן היתומים דהוי כאלו הם עצמם מכרו וחוזר וגובה הקרן והשבח וכדאמרינן בפ"ק דמציעא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח דאחריות ט"ס הוא. ואין לומר דשאני התם שלא היה הטעות בדין אלא שטעו שלא ידעו שהיתה גזולה או משועבדת אבל הכא בנ"ד הטעות היה בדין שלא היה להם למכור נכסי רטושין וטעו בדין והם טועין בדבר משנה וחוזרין וכל דאיכא פסידא לבעל דין בחזרתם כגון בנ"ד שסתר ובנה והוציא כמה הוצאות משלה הב"ד הפושע ואין ליתומים לשלם הא ליתא דה"נ אפילו תימא שידעו ב"ד שהיו נכסי רטושין כדין מכרו דנהי דלא היה להם רשות למכור למזון הבת שהיתה גדולה מבת ש"ש מיהו יכולין היו למכור למזון האשה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאה לב"ד. לתבוע מזונותיה כ"ש הוא שהאמת הוא שלא ידעו בשעת המכר שהיו נכסי רטושין אלא חשבו שהיתה אלמנה שמת בעלה בעדות ברור ויתומה שמת אביה ואין אלו טועין בדין ודמי ממש לההיא דנמצאת גזולה או משועבדת לאחר שהאחריות על היתומים. וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בתשובה והביאה הטור באבן העזר סימן ק"ד וז"ל וששאלת על הקרקע של יתומים שהכריזו ב"ד עליו למכרו להגבות לאשה כתובתה ואחר ההכרזה מחלה ליתומים כתובתה ושלחה מיד אחר מורשה שלא להגבות כתובתה ומכרו ב"ד הקרקע וכתבו האחריות על היתומים ועתה היתומים רוצים להוציא הקרקע מיד הלוקח כי אמר שלא כדין מכרוהו שכבר מחלה להם כתובתה. תשובה מרמה עשו ולא תעשנה ידיהם תושיה כי בית דין מכרוהו כי לא ידעו באותה מחילה טמירתה ואחריות המכר על היתומים. ואי איניש דעלמא היה בא להוציא הקרקע היו היתומים חייבים לפרוע ועתה נמי שהם באים להוציא מיד הלוקח האחריות עליהם הילכך אינה מחילה וישאר הקרקע ביד הלוקח עד כאן לשונו. הרי בפירוש שאע"פ שטעו בדין דקי"ל אין נזקקים לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם או להגבות לאשה כתובתה אפ"ה כיון דבשעת המכר לא ידעו באותה מחילה האחריות על היתומים והכא נמי נראה דלא שנא. ועוד אפי' תימא שהב"ד [חייב] ולא הבת מ"מ יש כח ביד הקונה שלא לצאת מן הבית עד שיפרעו לו כל הוצאותיו בנדון זה שהוא ממון שאין לו תובעים כמו שכתבתי. זהו מה שדן הדיין בדין זה. וקצת מהחכמים שהיו בב"ד בשעת המכר יעצו את התובע לאיים ולהגזים את הקונה בערכאות בעכו"ם עד שהוצרך הקונה לבא לפניהם לדין והעני הקונה היה צועק לאמר מי הוא התובע שלי ואמרו הב"ד אנחנו התובעים שלך אמר להם והלא אתם עצמכם מכרתם לי אמרו לו טעינו בדין והרי אנו חוזרין אמר להם א"כ לא אצא מן הבית (או) [אז] גזרו עליו חרם שיצא מן הבית ועשו עם הבת שתפרע לו מה שיראה בעיניהם באופן שהם נעשו תובעים והם נעשו עדים להעיד על עצמם שטעו בדין הם נעשו דיינים והוציאו מן הבית ופרעו לו כדין היורד שלא ברשות. יורנו מורנו אם הדין כדברי הדיין הראשון או כדברי הב"ד השני ושכרו כפול מן השמים: