תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתתצ״ב סימן ג׳

שוב ראיתי שכתב רבינו יעקב ז"ל ולמה אין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור והרי זה כפי שטתנו אלא שהוא ז"ל ס"ל שטעם זה יספיק לענין שלא יצטרך לברך עליו אבל לא יספיק לומר דלא אתי טעם חרוסת ומבטל טעם מצה שהוא ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל שאמר שמטבל מצה בחרוסת והלא מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא ובשלמא מרור בזמן הזה דרבנן וכן חרוסת דרבנן ולא מבטלין זה את זה. אבל מצה קשיא. ובמה שכתבתי למעלה הוא מתורץ דחרוסת תרתי אית ביה עשוי לטבל וטפל ולפיכך אין מבטל טעם המצה ואין מברכין עליו ומי יתן וידעתי בעלי הקושיא זו איך יתרצו לדעתם בזמן שבהמ"ק קיים והלא מרור מן התורה וחרוסת מדברי סופרים זכר לטיט וקאתי דרבנן ומבטל דאורייתא ואי דאכלי ליה בעיניה אין זו אכילה ובטלה דעתו אצל כל אדם והכי אמרינן בפסחים גבי כותח הבבלי וחביריו. ואי דאכיל בשאר ירקות דבר זה לא הוזכר ומסתמא עבדינן השתא זכר למקדש וכי היכי דהשתא מטבילין החזרת בחרוסת ה"נ בזמן שבהמ"ק קיים הילכך מצי הרב לומר ולטעמיך אלא קושטא דמלתא לדידי דלא קשיא כלל כיון דעביד לטבל וכדכתיבנא. עוד הקשה עליו בעל המנהיג ז"ל דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לשעבוד ואיך יתחברו יחד וגברא רבא חזינא וקושיא לא חזינא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ובזמן שבהמ"ק קיים היה אוכל אותם יחד דתרווייהו דאורייתא ומצה זכר לחירות ומרור זכר לשעבוד על שם וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכ"ת שבזמן שבהמ"ק קיים היה אוכל כל אחד לבדו ליתא דהא מבואר בתלמוד שהיה כורכן יחד ועתה אנו כורכין אותם יחד זכר למקדש כהלל וזה ברור מאוד. אבל עיקרן של דברים כי יש במצוה רמז לשני דברים רמז לשעבוד שכן מנהג העבדים שמאכילין אותם לחם מצה כדי שלא יתעכל מהר ויאכלו ממנו מעט. ויש בו רמז ג"כ על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכיון שכן לא יקשה כלל אפי' שיתחברו יחד. גם כי בחרוסת יש בו רמז לטיט ויש בו רמז לתחת התפוח עוררתיך כדאמרינן בגמרא לפיכך אין כאן קושיא כלל. וטעמו של הרב ז"ל לדעתי הוא כי שבזמן שבהמ"ק קיים היה מטבל המצה בחרוסת שהרי מצה ומרור היה אוכל ביחד ומטבלין בחרוסת אף בזמן הזה לא נשתנה דינה אלא שאוכל מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו דלא ליתי מרור דרבנן בזמן הזה ומבטל מצה שהיא מן התורה אפילו בזמן הזה ושאר כל מילי כדקיימי קיימי ודוק ותשכח. א"נ כיון דמצה בזמן הזה דאורייתא ראוי לעשות עמה שהיא עיקר הזכר של הטיט דהיינו החרוסת ומ"ש הוא אם החזרת שהיא מדרבנן בזמן הזה צריך לעשות לה זכר לטיט כ"ש מצה שהיא מצוה מן התורה. והנראה לע"ד כתבתי: