תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשצ״ג סימן ב׳

תשובה לא קשו אהדדי שלא היו דברי הרב ז"ל באותה תשובה (אלא) בעבירות [שנתפשט] (שלא נתפשט) בכל ישראל שהן עבירות כגון שבועה או גזל או נבילה אלא בעבירות שאין הכל יודעים שהוא עבירה. וז"ל השואל וקיים שטר בשני עדים כשרים על עידי הגט שהם בעלי עבירות ולעולם הם מפורסמים בהרגל האיסור ומבטלים מצות עשה כגון ציצית ותפלין וסוכה ולולב ועוברים על לאו דלא תקיפו את פאת ראשכם ומגלחים הפיאות בפרהסיא וזולת זה מן הדברים שאינם מפורסמים ומתחייב עליה כרת ושומעים בה היהודים תמיד ומרגלא בפומייהו שהם בועלי נדות להכעיס אעפ"י שיודעים שהוא אסור עליהם מן הדין ע"כ. ואם מפני שעבר על מצות עשה הדבר ברור שאינו נפסל בכך שאינה עבירה שחייב עליה מלקות. ואם מפני שהם בועלי נדות א"א לעדים להעיד בזה וכן כתב השואל ושומעים בה היהודים משמע שאין כאן עידי ראייה. ואם מפני שעוברים על לאו דלא תקיפו פאת ראשכם לאו זה על המגלח אבל המתגלח אינו לוקה אלא א"כ סייע למגלח ודבר זה אינו מפורסם לכל והיו העדים צריכים להודיעו שגם המסייע בכלל ולוקה ולהתרות בו ואם קבל עליו ההתראה ועבר הרי זה חייב מלקות ונפסל לעדות מן התורה ובלאו זה וכיוצא בו שאינם מפורסמים לכל איירי הרב ז"ל באותה תשובה ולפיכך הצריך הרב ז"ל התראה ואם לא התרו בו לא נפסל מן התורה אבל בעבירות המפורסמות שכל העם יודעים שהיא עבירה אין צריך התראה כאשר כתב בהלכות עדות: