תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשמ״א סימן א׳

(קסז) פרק ששי מי שנשבע שבועת ביטוי ונחם וכו'. לאו בכל שבועת ביטוי איירי אלא בנשבע להבא אבל לשעבר משעה שיצאת יצאת לשקר ומה תועיל החרטה לשעבר ומ"מ כבר נהגו להתיר אפי' לשעבר כדי להקל מהעונש ובתנאי שעשה תשובה כיון דליכא האידנא ב"ד סמוך ללקות בפניהם כי המלקיות שעושין בזמן הזה אינם אלא מכת מרדות ולפיכך צריך להקל מעליו עונש חומר השבועה. נשאל לחכם או לג' הדיוטות דמסברי להו וסברי. דאלו הדיוטות דעלמא אין מתירין שבועות ונדרים כדאי' בס"פ כל הפסולין במס' בכורות וכבר נהגו העולם שאין מתירין אלא בג' אפי' שהם חכמים. ומתירין לו ויהיה מותר לעשות וכו'. וא"ת פשיטא שיהיה מותר לעשות מה שנשבע עליו דאלת"ה למאי הלכתא מתירין לו וי"ל דה"א דיועיל התרת חכם לענין שלא יעבור על לא יחל דברו ולא ילקה אבל לא שיהיה מותר לעשות לכתחלה מה שנשבע עליו קמ"ל. ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. זהו שאמרו היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה וכו'. ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. ומה שאמרו חכם מתיר לעצמו היינו נדוי או חרם אבל לא שבועה ונדר. ואין אדם יכול להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו. אין העולם נזהרין בזה ולא ידעתי על מה סמכו ומ"מ אם התירוהו מותר ויכולין להתיר מדעת הגדול דלא עדיף מתלמיד עם רבו. זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו'. דעת הרב ז"ל דאין מתירין ע"י כתב והטעם מבואר כי צריך חקירה ואי אפשר לחקור הדבר יפה מתוך הכתב כיוצא בזה אמרו גבי עדים מפיהם ולא מפי כתבם תדע דעד כאן לא קא מבעיא לן בגמרא אלא בבעל אבל אחר פשיטא שאינו נעשה שליח וכ"ש ע"י כתב דלא וזהו שכתב ז"ל זה שנשבע לאפוקי שליח הוא שיבא לאפוקי שלא ישלח חרטתו ע"י כתב. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. זוהי בעיא בגמרא הבעל כאשתו או דילמא משום דקשה עליו נדרי אשתו חיישינן שמא יוסיף בחרטה ופשטינן דאי מכנפי אין ואי לא מכנפי לא דאיכא למיחש מתוך שטרח לכנופינהו שיוסיף על החרטה שאמרה לו אשתו. וא"ת אי מהאי טעמא כ"ש איניש דעלמא דנעשה שליח לחרטת חברו דלא חיישינן שמא יוסיף בחרטה דמאי איכפת ליה וכן דעת התוספות דנעשה שליח לחרטת חבירו ואפי' דלא מכנפי ויש לתרץ לדעת הרב דאיניש דעלמא פשיטא לן דאינו נעשה שליח דבעינן שיבא הנשבע בעצמו לפני החכם כדי שיביישו ולא יהא רגיל בשבועות וכדי שיחקור החכם היטיב על החרטה אבל הבעל קי"ל בכל דוכתא הבעל כאשתו ואי לאו משום דחיישינן שמא יוסיף על החרטה לא הוה מיבעיא ליה לרבינא מידי. וכן משמע מהירושלמי דבעינן שיבא הנודר או הנשבע לפני החכם המתיר ולא ישלח חרטתו ע"י חברו וא"ת יפר לה הבעל ומה היה צריך רבינא לשאול אם יוכל להיות שליח לחרטה כבר תרגמה רש"י ז"ל כגון שלא הפר ביום שמעו א"נ כגון שלא היו נדרי ענוי נפש. ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו. אע"ג דנעשה שליח לחרטת אשתו אי מכנפי אינו מתיר נדרי אשתו שאשתו כגופו ומתוך שקשה עליו נדרי אשתו לא יחקור היטב בחרטה כי אין אדם רואה חובה לעצמו כמו שאין אדם מתיר נדרי עצמו. ובזה תירצו מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל פי' שלא מדרך חרטה דעתו ז"ל שאם יש חרטה יכול הבעל להתיר וסברת הרב נכונה בטעם. ועוד יש לי ראיה כשבא רבינא קמי דרב אשי אמאי לא אמר ליה תתיר לה את והרי רבינא אדם גדול היה ואי יהיב ליה רביה רשות מותר ואמאי בעיא תלתא דמכנפי אלא ש"מ לא אבעיא להו אלא לחרטה אבל פשיטא להו שאין הבעל נעשה שליח להתיר לאשתו והתם ע"י חרטה הוה. ואכתי איכא למידק מאי לשון אינו נעשה שליח וכו' הכי הל"ל אין הבעל מתיר נדרי אשתו וי"ל דאגב דנקט לשון שליח לעיל נקט נמי הכא ולאו דוקא והנכון בזה דאתא לאשמעינן דאע"ג דשמעו אחריני חרטת אשתו אינו נעשה להם שליח להתיר לה לפי שהיא כגופו ונמצא כאלו מתיר לעצמו וה"ה אם נתן הגדול או רבו רשות להתיר את אשתו אחר ששמעו חרטתה אינו נעשה שליח להתיר לאשתו ואפשר שלמדה הרב מהך עובדא דרבינא שהרי לא שמע רב אשי חרטתה ועשה אותו שליח להתירה אלא אמר לו אי מכנפי אין ואי לא לא ורבינא גופיה לא מבעיא ליה אם נעשה הבעל שליח להתרת אשתו לפי גרסת רבינו דגריס לחרטת אשתו אבל יש ספרים דגרסי להתרת אשתו והא דלא קאמר תלמודא ש"מ ארבע דאין הבעל נעשה שליח להתרת אשתו משום דלא שמעינן לה להדיא. וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך וכו'. ולא בלשון הפרה והטעם לפי שלשון הפרה משמע בלא טעם כמו את בריתי הפר אבל לשון התרה משמע שצריך טעם דהיינו חרטה ולישנא דקרא הכי משמע דגבי בעל ואב נקט לשון הפרה לפי שהם מפירין בלא טעם ואפי' בעל כרחה אבל גבי חכם דהיינו ראשי המטות נקט לשון מחילה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו. ותו דלשון הפרה משמע שמבטל הנדר והיינו דאמרי בעל מיגז גייז ולשון התרה משמע שמתיר הקשר כאלו לא היה והיינו דאמרינן חכם עוקר הנדר מעיקרו. ומתירין וכו' שאין הדבר הזה דין וכו'. וא"ת דהכא משמע דמיושב עדיף טפי ואלו בתוספתא תניא אין נשאלין לנדרים אלא מעומד לא קשיא דהתם איירי במי שבא לישאל על נדרו בעינן מעומד אבל החכם המתיר מיושב עדיף טפי אבל מתירין אפי' לכתחלה מעומד ולשון נשאלין לא קשיא דהוי כמו אין שואלין והכי אורחיה דתנא בכמה דוכתי ושיעור הל' המתירין לא יהיו נשאלין על הנדרים עד שיהיו השואלים מעומד. לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת הואיל ואינו דין שהרי הקרובים כשרים להתיר אע"ג דקי"ל אין דנין בשבת מתירין נדרים ושבועות בשבת אם הם לצורך השבת ואם אינם לצורך השבת [לא] דלא טרחינן לצורך חול: