תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשמ״א סימן ב׳

ראובן שהשביע את שמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו וכו'. תפס הרב טעם מפני החשד ודוקא לכתחלה אבל אם התירוהו מותר ואיכא מאן דפסק דוקא שעשה עמו טובה כגון יתרו עם משה ונבוכדנצר עם צדקיה אבל אם לא עשה עמו טובה מתירין לו שלא בפניו אפי' לכתחלה משמע דתפס טעמא מפני הבושה עיקר ומ"מ לכל הטעמים צריך להודיעו מפני החשד ונראה שדעת הרב ז"ל דבכל אדם אפי' שלא עשה עמו טובה אין מתירין לכתחלה אלא בפני המשביע ואין סומכין שיודיעוהו אח"כ דלמא לא יודיעוהו ואיכא חשדא ולפיכך לא חלק הרב בין אם עשה עמו טובה או לא עשה והיכא דעבד עמיה טובה ועברו והתירוהו איכא פלוגתא דרבוותא אם מותר או לא ודעתי נוטה להחמיר דפוק חזי מה אירע בצדקיהו ובסנהדרין אשר התירוהו. ודוקא היכא דליכא דררא דממונא אלא טובה בעלמא אבל אי איכא דררא דממונא לכ"ע אם התירוהו אינו מותר וכן כתב הרשב"א בתשובה וטעמא דמסתבר דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בריה שאם ישביע את חבירו על ממון ילך אצל ג' הדיוטות ויתירו לו ונמצא זה מפסיד. ואפי' היה שמעון קטן או נכרי וכו' למד מיתרו ונבוכדנצר וכ"ש קטן. א' הנשבע וכו' ואפי' נשבע בשם המיוחד וכו'. לאפוקי מדעת קצת הגאונים שלא היו נזקקין להתיר שבועה שיש בה הזכרת השם והרב ז"ל סמך אדרב דאמר הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל וכן הסכימו רוב הפוסקים וכן נהגו ברוב גלילות ישראל. נשבע על דעת רבים וכו'. לא פי' הרב כמה רבים וסתמא דמלתא סמך על רב נחמן דאמר כמה רבים ג' חדא דקי"ל כרב נחמן ותו דהוי מילתא מציעתא דמיעוט רבים שנים ואיכא ר' יצחק דאמר עשרה ומנקט מילתא מציעתא עדיף. כיצד נשבע ותלה שבועתו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל יש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים ימול להם וישחוט להם בחנם ולא יהנה מהם ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין וכי עבדם הוא שיכולין לכופו שיעשה להם מצות אלו בחנם והכא במאי עסקינן שאינו רוצה לעשות בחנם. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפי' אם רוצה לעשות בחנם מתירין לו דאסיא במגן מגן שויא וכיון שאינו נוטל שכר לא יעשה המצוה כתקנה הילכך נתינת שכרו הוי בכלל המצוה שמתירין לו בשבילה. והכי משמע לי מהך עובדא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי ואהדריה רב נחמן משום דלא אשכח דדייק כותיה ולא ראינו שאמר לו רב נחמן אם רוצה לעשות בחנם אלא התירו סתם כשאר נדרים דעלמא דלדבר מצוה שוה הוא נדר שהודר על דעת רבים לשאר נדרים וסתם מקרי דרדקי לא עביד בחנם ולא שאלו רב נחמן אם רוצה לעשות בחנם לפי שאפי' היה רוצה לעשות בחנם היה מתיר לו כדי שיטול שכר ויעשה המצוה על מתכונתה. מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וכו'. היינו דרב נחמן דאמר פותחין בחרטה. אין פותחין בנולד. כתבו קצת מפרשים דוקא בנולד שאינו מצוי ותדיר אין פותחין אבל בנולד המצוי פותחין ומהאי טעמא פותחין לאדם בעניות משום דשכיח. וטעמא דמילתא כיון דהוי מילתא דשכיח ואלו היה נמצא בשעת הנדר לא היה נודר רואין אותו כאלו היה בתוך הנדר ולא ידע אותו הנודר נמצא שהוא כנדרי טעות. ואם בא בדרך חרטה אין לדקדק בו שהרי נעקר הנדר מעיקרו. וכן נ"ל לדקדק מהמשל שכתב הרב ז"ל שאין הדבר מצוי שיעשה חברו סופר דסתמא דמילתא סופר היה להם בתחלה ולא שכיח שיעבירוהו או שימות דוק מינה אי הוי מילתא דשכיח פותחין לו אע"פ שהוא נולד. ודע דלא אמרינן אין פותחין בנולד אלא כשמתחרט מהנולד ואילך אבל מתחרט מעיקרא פותחין לו בכל נולד שהרי נעקר הנדר מעיקרו וכן יש ללמוד מדברי הרב ז"ל שכתב הואיל ועדיין לא ניחם וכו' דוק מינה הא ניחם על שבועתו עקר אותה מעיקרא ופותחין לו אפי' בנולד ומתירין לו. אבל אם נחם הוא מעצמו וכו'. דוקא אחרים אין פותחין לו בנולד אבל הוא פותח לעצמו בנולד אפי' שאינו מתחרט אלא מהנולד ואילך והכי איתא פרק ד' נדרים בכמה עובדי והטעם כיון שנהפכה דעתו מעצמו מפני הנולד הוי כאלו עקר הנדר מעיקרו ומתירין לו. מי שנשבע על דבר וכו'. מעשה היה באחד שנשבע ואמר שכ"ז שיתיר שבועה זו תחזור ותחול ונשאלתי על זה מחכמי שאלוניקי והעליתי באותה תשובה בראיות ברורות שמתירין לו השבועה והתנאי ושוב לא תחול ושוב ראיתי בתשובות שנדפסו בקרוב להר"ן ז"ל שנשאל על כיוצא בזה והאריך הרבה עיין שם. נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' צריך לתת טעם למה הוצרך הרב לכתוב ד' דינין הללו והלא כולם מטעם אחד הם שאין מתירין הנדר או השבועה עד שתחול וי"ל דאי מקמייתא שתלה התרת שבועתו בשתיית היין ה"א דלא ישאל על השניה עד שתחול משום דאפשר שתחול או שלא תחול שהרי אפשר שישתה או שלא ישתה אבל תלה שבועתו בזמן והזמן עביד דאתי וה"א הוי כאלו חל כי הגלגל ודאי חוזר והכי אמרינן גבי המוכר פירות דקל שאני פירות דקל דעבידי דאתו והוי כאלו הגיע הזמן ומתיריו לו מיד קמ"ל וזהו שכתב לפיכך אם היה עומד בניסן וכו'. ובדין השלישי השמיענו אע"פ ששתי השבועות על ענין אחד וסד"א יכול להתיר השניה מקודם קמ"ל נשאל על הראשונה וכו'. ובדין הרביעי השמיענו אע"ג דקי"ל נדרים חלים על דבר מצוה והנזירות הוא נדר מכלל הנדרים והוי כאלו נדר בנזירות שלא יהנה לפלוני וחלו השבועה והנזירות יחד וסד"א יוכל להתיר הנזירות תחלה קמ"ל ישאל על שבועתו תחלה ואחר כך על נזירותו. שבועה שלא אוכל היום וכו'. מכאן יש ללמוד כי מי שנשבע על דבר אחד שבועות הרבה יכולין להתירם כולם ביחד בלשון רבים וכבר הארכתי בזה בתשובה על מעשה שהיה והוכחנו הדבר מכאן והודו החולקין והטעם דאע"ג דאמרינן אין שבועה חלה על שבועה הנ"מ לענין שאם עבר עליה אינו חייב אלא אחת אבל לעולם השבועה מתלא קליא וקיימא שאם יתיר הראשונה חלה השניה ומשום הכי יכול לשאול על השלישית תחלה וברור הוא. מי שנשבע שבועת בטוי להבא וכו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד ונשאל וכו'. וטעמא הוי כיון שעדיין לא לקה הוי שיור ויכול לישאל על שבועתו ופטור ואע"ג דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ פטור ומשמע דכפיתה לא הוי שיור הא תריצו לה בגמ' התם רץ הכא לא רץ כלומר התם נתבזה ע"י מרוצתו והוי כאלו לקה ולא הוי שיעור אבל הכא לא רץ ואכתי איכא שיורא ונשאל על שבועתו וש"מ תרתי דהכא אם רץ ליכא שיורא והוי כאלו לקה ואינו צריך עוד שאלה וש"מ שאם התחילו להלקותו שוב אין נשאל על שבועתו ומלקין אותו מלקות שלימה וכן נראה מלשון הרב שכתב והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו והרי זה פטור משמע שאם התחילו כבר אין מתירין לו ומיהו משמע שאם חייב שתי מלקיות על שתי שבועות ולקה ראשונה נשאל על השנייה וזה פשוט: