תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתק״נ סימן ב׳

תשובה גרסינן בירושלמי אין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה. וכתב עלה הרא"ש ז"ל דאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה. ומיהו כיון שרגילים האנשים לידור בזה הלשון אין להקל להם וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ולדעת הרא"ש וכן כתבו רוב המפרשים בשמעתא קמייתא דנדרים וכתב הר"ן ז"ל בריש שבועות שכן דעת רש"י ז"ל אם היה הדבר ברור שהוציא הנדר בלשון שבועה היה מקום להקל בו כיון דמדינא אינו נדר בשאר נדרים שאפשר בהתרה מתירין לו. אבל בנזירות שמשון שאי אפשר בהתרה מוקמינן לה אדינא ומותר אבל כיון שהדבר ספק אם הוציאו בלשון נדר או בלשון שבועה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. ובר מן דין בעיקר הדין יש מחלוקת שכן כתב הרמב"ן דשבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אסור ולא חזינן לרבנן קשישי דכתבי הכי הילכך כולם צריכים שאלה לחכם דחייל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות עד כאן. הרי לך בהדיא לפי דעת הרב ז"ל כי אפילו שהדבר ודאי שהוציא את הנדר בלשון שבועה חל הנדר ואם כן בנזירות שמשון דאי אפשר בהתרה אין לו תקנה. וכן נראה לי שהיא סברת הרמב"ם ז"ל שכתב האומר פירות פלוני אסורין עלי בכל לשון שיאסור עליו הרי הן אסורין עליו אע"פ שאין שם שבועה כלל ולא הזכיר לא שם ולא כנוי וכו'. וכן דקרקתי מלשון הטור ז"ל שכתב דברי אביו ואחר כך כתב והרמב"ם כתב האומר פירות פלוני וכו'. משמע שהרמב"ם חולק על הרא"ש ז"ל. ואני אומר דאם איתא להא לא הוה שתיק מינה גמרא דידן. הילכך לא שנא נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר הכל אסור. הילכך בנדון דידן אין לנו לעשות מזה הענין ספק כדי לצרפו עם ספק אחר דאפילו אי ידעינן שהוציא בלשון שבועה חייל וכל שכן בנזירות כי נזירות הוי אסר נפשיה אחפצא ודמיא לשבועה ואם הוציאו בלשון שבועה חייל לכולי עלמא ולית בה פלוגתא. אלא דקשיא לי דתנן בפרק בית שמאי היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדם ואמר אחד מהם הריני נזיר שזה פלוני ואחר אמר הריני נזיר שאין זה פלוני וכו' ובה"א אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ופרכינן בגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי נזיר אמר ר"י אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני אהוי נזיר וכו' והשתא אי נדר שהוציאו בלשון שבועה הוי נדר מאי קושיא ואמאי דחקו רבי יהודה ואביי לשנויי שינויי דחיקי מתניתין אתיא כפשטא אמר הריני נזיר שזה פלוני פירושו הריני נשבע בנזירות שזה ראובן ואם הוא כדבריו לא חייל עליה דקושטא קאמר דאם אינו כדבריו חייל עליה נזירות כמי שאמר בשבועה שזה ראובן שאם הוא כדבריו בקושטא משתבע ואם לא נמצא כדבריו בשקרא משתבע. ואתיא סיפא דמתניתין כפשטא דקתני. ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. אלא משמע מדאוקמיה בשינויי דחיקי דסבירא ליה דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא הוי נדר. ויש לתרץ דאנן מדין ידות מרבינן לה ומתניתין לא איירי אלא בסתם נדרים ומשום הכי פרכינן מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר ומתרצינן אימא מי שנתקיימו דבריו. וכי תימא טעי תנא בהכי. וי"ל דהכי קאמר מי שלא נתקיימו הדברים שמצילין אותו מן הנזירות. כגון שראו אותו מרחוק ואמר אחד זה ראובן ואמר חבירו זה שמעון ואמר הראשון אם זה שמעון הריני נזיר. ואמר השני אם זה ראובן הריני נזיר ונמצא שהוא שמעון הרי הראשון נזיר שהרי לא נתקיימו הדברים המצילין אותו מן הנזירות והם מה שאמר שהוא ראובן. ואם נמצא שהוא ראובן השני נזיר שלא נתקיימו הדברים המצילין אותו מן הנזירות והם מה שאמר שהוא שמעון וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וגם בפסק והיינו דלא אמר רב יהודה תני מי שנתקיימו דבריו שאינו מגיה המשנה אלא פרושי קא מפרש לה הא למדת דליכא לאוכוחי ממתניתין דנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי נדר או לא אבל לא גרע מידות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וכל שכן השתא שרגילין כל העולם להוציא הנדר בלשון הזה כמו שכתב הרא"ש ז"ל וכל שכן בלשון לעז שכולם רגילים להוציא הנדר בלשון שבועה: