תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתק״נ סימן ג׳

ולענין החזרה שהחזירוהו התלמידים אם היה הדבר ברור שהיה בתוך [כדי] דבור אפילו שלא היה הכל כדי דבור אלא שהתחילו החברים לדבר תוך כדי דבור של הנזירות והרב השיב והתחיל לומר כן יהיה כל זמן שיתרשל וכו' תוך כדי דבור של דבור החברים כיון שהתחלת החזרה היתה בתוך כדי דבור שפיר מקריא חזרה אם היה הדבר ברור להם שהיה תוך כדי דבור היינו סומכין על הרמב"ם ז"ל ועל הרא"ש ז"ל ורוב פוסקים שהסכימו שאפילו חזרת אחרים הויא חזרה בתוך כדי דבור כיון שהוא הודה להם והוציא החזרה בפיו סגי אע"פ שיש חולקים בדבר שהראב"ד ז"ל כתב שאינה חזרה. אבל מה נעשה שהדבר ספק והדין מחלוקת אפילו בודאי. גם בזה איני רואה לעשותו ספק לצרפו עם ספק אחר חדא שעיקר הדין הוא מחלוקת. ועוד כי הספק הוא קרוב לודאי אצלי כי שיעור מועט כזה שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב בכל שהוא מהזמן עובר. אבל לעשות צניף לטעמים אשר אני עתיד לכתוב בעזרת האל יועיל. ולענין שהרב הנזכר הוא רגיל לומר בלשון עבר ועתיד כל נדרי של י"ה ומתכוין להתנות גם מה שעתיד לידור שהוא בטל ודאי שיועיל תנאו דגרסינן מי שאינו רוצה שיתקיימו דבריו עומד בר"ה וכו' וכתבו המפרשים דלאו דוקא בר"ה אלא בכל זמן שירצה ועד זמן שירצה ואם לא היה זוכר התנאי בשעת הנדר הנדר בטל אבל אם היה זוכר לתנאו ואפ"ה נדר בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה. ויש מי שכתב דדוקא אם זכר לתנאיה מיד ורוב הפוסקים הסכימו דלא שנא הכי ול"ש הכי הנדר בטל אם לא היה זכור לתנאיה ולנדון דידן אם היה הרב זכור לתנאיה אין לו תקנה ואם לא היה זכור לתנאיה לא חל הנדר ואין כאן נזירות. אלא דאיכא למידק היכי אפשר לתקן הלשון שיהא משמע לשעבר ולהבא. ונמצא בשם הרב הנזכר שכך היה גורס מיום הכפורים שעבר ועד י"ה הבא אלינו לשלום ומשמע שפיר העתיד לבוא אלינו לשלום. וכן ודי אשתבענא ודי חרמנא וכו'. משמע נמי די אשתבענא כבר ודי אשתבענא מכאן ולהבא. והא דאמרי כולהון חרטנא בהון אלשעבר קאי דשייך בהו חרטה. אבל להבא לא שייך דלהבא לא שייך חרטה מקמי דלישתבע. ותו דלא צריך דהא לא חיילי אם היה שכוח התנאי. ואי משום אותם שהיה זכור לתנאי אפילו שיאמר די חרטנא בהון מה מועיל. והא לא עדיף מן התנאי בעצמו ואפילו הכי עקריה לתנאיה ועקר נמי למה שקדם ואמר חרטנא בהון. הילכך בנ"ד אי ברי ליה לרב שלא היה זכור התנאי בשעת הנדר הנדר לא חל כלל. ולענין אם צריך לפרש בשעת הנדר הסבה שבשבילה נודר נראה ברור דצריך לפרש ואם לא פירש הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים לבטל מה שהוציא בשפתיו שהוא סתם. ואע"ג דהוי אומדנא דמוכח דלא נדר אלא מפני התרשלותו ואם היה משתדל בלימוד לא היה נדר מכל מקום כל שאר הפתחים נמי אומדנא דמוכח נינהו ואפי' הכי צריכין התרה. ובנדון דידן דאין מועיל התרה אסור שילמוד עמו. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב מי שנדר או נשבע ופירש בשעת נדרו וכו'. וכן כתב הטור מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר וכו' משמע דצריך שיפרש הסבה בשעת הנדר וזה ברור מאד. וכן כתב רבינו ירוחם ז"ל וז"ל ודוקא שאמר בפירוש שאביה רע או שכלב רע בתוך ביתו אבל אם לא פירש כן ומת לא הוי פתח וכו' והוא ז"ל סבירא ליה דצריך שאלה לחכם והוי פתח ומתירין לו. אבל בטור כתב אין צריך התרה דהוי כאלו פירש שנודר על זה התנאי. וכן נראה לי שהוא סברת הרמב"ם זכרונו לברכה ואין כאן מקום להאריך אבל מדברי כולם למדנו שצריך לפרש הסבה שבגללה נודר ואם לא פירש צריך פתח וחרטה ממקום אחר ומתירין לו. ובנדון דידן לא שייך הילכך אי מהאי טעמא ודאי אסור. אבל הטעם שאמרנו שרגיל לומר כל נדרי גם בלשון להבא ומתכוין להתנות שכל הנדרים והשבועות שידור בשנה ההיא שלא יהיה בהם ממש תנאו תנאי. ואם לא היה זכור לו בשעת הנדר הנדר בטל והתנאי קיים כ"ש בהצטרף אליו שאר הצניפין אשר כתבת. אבל עיקר סמיכות ההיתר הוא על זה שכתבנו וכל שכן שאם הדבר ברור שהוציא הנדר בלשון שבועה יש פוסקים דלא חל וכאשר כתבנו בשם הרא"ש ז"ל. וכן כתבו רוב מפרשים בריש נדרים. ורבינו בחיי גם כן כתב בפרשת ראשי המטות שהוא מחלוקת בירושלמי וראוי להחמיר. אבל הנזירות חל בכל לשון בין בלשון נדר בין בלשון שבועה הילכך דין זה צניף להקל. והנראה לע"ד כתבתי: