תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתתס״ט סימן ב׳

תשובה הדבר ברור אצלי שאין שמעון נאמן לומר לא קבלתי עלי האפטרופסות כיון שנמצא כתוב וחתום מהדיינים דאם איתא דלא קבל לא הוו חתמי דייני או מקרע הוו קרעי ליה ומה שיוצא מתחת ידי הדיינים אינה ראיה כי כן המנהג שטר נותנים ביד האפטרופוס ושטר מכחיש בבית דין וכן כתב הראב"ד זכרונו לברכה ואעפ"י שאם היה רוצה שמעון להסתלק מהאפטרופסות כל עוד שלא באו מעות היתומים [היה יכול] כדאי' בתוספתא הנ"מ מתחלה אבל עתה כדי לעכב המעות של היתומה הוא עושה ודמיא להא דאמרינן האי צורבא מרבנן דאמר שמעתא אם בשעת מעשה אמרה אין שומעין לו וכתב רש"י ז"ל דילמא משקר. והמפרשים אמרו דחס ושלום לא חשדינן ליה דמשקר בכוונה אלא משום מעשה שבא לידו מדמה מלתא למלתא ואין מדקדק יפה ותו דלא הוה ליה לסלוקי נפשיה [עד] שיבא לב"ד כדי שימנו אחר במקומו. ותו דחזקה על בית דין שאין יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם אם איתא דלא נתרצה שמעון היו ממנין אחר משום תקנת היתומה. ותו שהרי נהג באפטרופסות שהרי מינה שליח לגבות מעות היתומה בחברת הדיינים והוא לא היה דיין. ואם יכחיש שמעון שמעולם לא חתם על שטר שליחות זה הרי הוא חייב שבועה שהרי אחד מהדיינים אומרים שחתם על שטר השליחות בתורת אפטרופוס. שוב נמצא שהשליח בעצמו מעיד כי שלשתן היו חתומין בשטר השליחות כאשר כתב ראובן. ונמצא לפי דבריו נהג באפטרופסות ואפילו יביא שמעון עדות ששמעו מפיו שלא היה רוצה להיות אפטרופוס אינה ראיה שכך הוא דרכו של עולם אין אדם מתרצה בכיוצא בזה עד שמפצירין בו ובאותה שעה לא נתרצה ושוב נתרצה אם לא שיביא ראיה שהשטר נכתב שלא ברצונו. ואעפ"י שאין כתוב בשטר בעצמו ששמעון נתרצה להיות אפטרופוס אלא אנו בית דין מנינו את פלוני וכו'. מכל מקום כך הוא נוסח לשון האפטרופסות ושאלנו את פי הסופרים ואמרו שכך דרכם לכתוב בכל שטר אפטרופסות והטעם הוא כדי שלא יוכל הבעל דין לומר לאו בעל דברים דידי את לומר שעל פי בית דין נתמנה ואין כוונת השטר לכוף האפטרופוס שיקבל עליו מינוי זה כדי שנצטרך לכתוב ונתרצה פלוני וכו' שהרי כל זמן שירצה להסתלק אם עדיין לא בא ממון היתומים לידו יכול לבא לבית דין ולהסתלק. ואם כן איך יכתבו בשטר שנתרצה כיון שיש בידו כל שעה שלא לרצות וזה ברור לכל מי שירצה להודות על האמת. ומעתה אפילו שיאמר אחד מן הדיינין שלא נתרצה כיון שכתב ידו יוצא ממקום אחר אינו נאמן כיון שמכחיש דבריו שהרי מתוך השטר נראה שנתרצה שאם לא כן שקר חתמו. וגדולה מזו אמרו עדים החתומים על המכר וכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר תנאי היה במכר כיון שנכתב שטר המכר סתם. דהא דאיבעי' ליה לרבא תנאי היו דברינו מאי ואמר ליה רב נחמן כי אתו לקדמנא אמינא להו קיימו שטריכו וחותו לדינא דמשמע דתנאי היו דברינו נאמנים הני מילי בתנאי שאפשר להתקיים עדיין דלא מיעקר סהדותייהו לגמרי אבל בתנאי דמיעקר סהדותא כגון שאין בידו לקיים התנאי או שעבר זמנו של תנאי אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכן כתבו המפרשים ובעלי החדושים. ובנדון דידן הוי מעקר סהדותא שהרי אומר שלא נתרצה והשטר מעיד שנתרצה ושוב אינו חוזר ומגיד. ואם באנו לחלק בין עדים לדיינים איפכא מסתברא דאי עדים לא מהימני לומר תנאי היה כל שכן דיינים דהא לא רמי עלייהו לאסהודי ולא דכירי כסהדי. וא"ת שהרי ראובן הוא הדיין והוא הבעל דין ואינו נאמן לומר ששמעון היה אפטרופוס של היתומה. לא קשיא כלל חדא דהא איכא דיינא אחרינא בהדיה. ותו דהרי כתב ידו הוא שמעיד וקודם שהגיעו מעות היתומה ליד ראובן מינה את שמעון אפטרופוס עליה כמו שנראה מפורש מזמן הכתוב בשטר האפטרופסות. וכי תימא דראובן זייף וכתב הזמן מוקדם הא ליתא כלל כי השטר של האפטרופסות הוא כתב יד הסופר המפורסם אשר במצרים שמו רבי נתן והוא לא יצא ממצרים כלל. והשטר נכתב במצרים וראובן קבל מעות היתומה באיסטנבו"ל כאשר הוא מפורסם. הילכך אין ראובן דיין ובעל דין כי בשעה שנעשה בעל דין כבר נסתלק ממנו דיינותו. ודבר ברור הוא אלא מפני שראיתי אחרים שהם מסתפקים בזה כתבתיו: