תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשפ״ח סימן ד׳

והוי יודע דאי תבעה כתובתה לא מהימנא דתלינן דעיניה נתנה באחר והכין כתבו רבוותא ז"ל. ומסתברא לי דלא מיבעיא אי תבעה כתובתה בהדיא אלא [אפילו] הזכירה אותה ברמז. כגון דאמרה ולענין כתובתי לכל יש זמן. וכל דבר הנראה לבית דין שמערמת להסתיר טענת הכתובה כדי שיאמינוה בית דין דלא מהימנא כלל. וכן הבנתי מתוך דברי הריטב"א זכרונו לברכה וזה לשונו. והוא הדין האומרת לבעלה גרשתני דאינה נאמנת אם מזכרת כתובתה עד כאן לשון הריטב"א ז"ל. הרי שהחליף מלת תובעת במלת מזכרת לאשמועינן מאי דכתיבנא ודברים של טעם הם. אבל שתצטרך למחול כתובתה אין לנו ואין צורך באורך. הכלל העולה כי אפילו לפי שטה זו אם נראה לבית דין שהדין מרומה ואלפוה שקרא או כגון שהיא פרוצה ביותר משאר נשים או שהיא חצופה ורגילה בבי דינא ודיינא שמצוה על הדיין להסתלק ממנו ולא יכוף הבעל לגרש. ואם לבו שלם בדבר יכול לגרש לפי שטה זו ולא על ידי נדוי או חרם ואצ"ל על ידי עכו"ם. וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה ומכל מקום שנכוף אותו בשוטים בנדוי בחרם איני רואה בתקנתם והבו דלא לוסיף עלה דיה לאותה תקנה שנכוף אותו בדברים או בפרעון כתובה שיש כפיות הרבה בגמרא בכיוצא בענין זה ע"כ. וכן כתב במקומות בנדון דידן ועדיין יתבאר זה לקמן בע"ה. כללא דנקיטינן מהאי שקלא וטריא דלדעת הני רבוותא תליא הא מלתא בפלוגתא דתרי גמרות ואנן בתר בני בבל גרירינן. אבל מקצת הגאונים כתבו דאפילו לפי גמרא דידן השמים ביני לביניך היינו דמרחקא מיניה כדאמרינן בירושלמי ובהגדה וסברא זו כתבוה הרשב"א והריטב"א וכתב הרשב"א בתשובה וכן הרמב"ן שזו היא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ו מהלכות אישות האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ יעשו הדיינים פשרה וכו' ואעפ"י דמלתא דפשיטא היא דהכי סבר הרב ז"ל כתבתי זה להוציא מלב האומרים דחדא קאמר דהיינו שאינו יורה כחץ ומהבל ימעט. והנה הרב ז"ל בפי"ד דכתב דין מאן דמצי ולא בעי שהוא מורד במקומו אצל דין המורדת ובפרק ט"ו כתב דין מאן דלא מצי לאזדקוקי או מצי ואינו יורה כחץ וזה פשוט מאד אפי' למתחילים. וכדי לקיים הסוגיא דבסוף נדרים לפי האי שטתא כתבו כל המפרשים ז"ל דהא דאמרינן הכא נהי נמי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע לאו למימרא שזו היא הטענה שהיא טוענת אלא סברה דכיון דלא ידע בעלה ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר ולומר השמים ביני לביניך דמימר אמרה כשאטעון כך בבית דין יהא סבור הבעל שאין יורה כחץ ואינו עזות לי דהוא סבור קושטא קאמינא לשון הריטב"א וכן כתבו הרשב"א בסוף נדרים. ואני בעניי דקדקתי בסוגיא וראיתי דהכי מכרעת וכל שכן לפי גרסת הספרים שלנו וכן היא גרסת הרמב"ן והרשב"א שכתוב הכא נמי היא גופה אמרה וכו' אחר כן בדקתי וראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב ביבמות פרק בית שמאי אחר שכתב הדעת הראשון כתב וז"ל ויש לפרש דאפי' בטוענת אינו נזקק לי שאינו יכול אינה נאמנת דסברה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וסבור הוא דמשום שאינו יורה כחץ אני אומרת כן ואינו עזות לי דהוא סובר דילמא קושטא הוא וכן לשון הגמרא נראה. ובירושלמי אמרו כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן האי אתתא רחיקא מן בעלה משמע לומר שאינו נזקק לה כלל. ופירשו יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס כלומר שאם מרדה אין דנין אותה כדין מורדת ולא כופין ומבקשין ממנו אלא יעשו הם עצמם פשרה ביניהם וכן פירשו מקצת הגאונים ועיקר הוא עד כאן. ומעתה אין מקום למה שהשיג בעל הקונדריס על בעל מגיד משנה כי שתי הטענות בלשון השמים ביני לביניך וכן בסוגיית הגמרא וכדכתיבנא. ומה שכתב מגיד משנה ולפי גמרתנו היא בטוענת שאינו יורה כחץ משום דפשטא משמע כדפרישו בירושלמי כתב כי לפי גמרתנו כולל ג"כ שאינו יורה כחץ כמו שכתב הרב שכללם בדין אחד כי דין אחד להם אפילו לפי גמרתנו. ולפי דעתי שרש"י ז"ל נמי הכי ס"ל שכתב בפ' ב"ש השמים ביני לביניך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאינו נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש להוכיח בינינו ע"כ. וזהו ודאי פירוש הנאות על הלשון. ובסוף נדרים פי' מה שהיה צריך לפי הסוגיא שהוא כולל ג"כ שאינו יורה כחץ ולאשמעינן דהשמים ביני לביניך כולל הכל כמו שכתבו כל המפרשים ואפילו תימא דרש"י ז"ל הוא מבעלי הסברא הראשונה אין קושיא דבפרק ב"ש פירש מה שהוא נאות על הלשון והכא בנדרים מה שהוא מוכרח לפי הסוגיא וזה דרכו של רש"י ז"ל בכמה מקומות למי שהוא רגיל ואין לנו להבין בדבריו ז"ל יותר ממה שהבינו התוס' והמרדכי ז"ל שכתב בפ' הבא על יבמתו השמים ביני לביניך פי' לשמים גלוי שאינך יורה כחץ והכי מפרש לה התם בהדיא בגמרא ולא כפי' הקו' סוף פרק ב"ש גלוי לשמים שאינך נזקק עמי כשאר בני אדם הרי שלא הבינו דברי רש"י ז"ל כדברי בעל הקונדריס כ"ש שהלשון דחוק לפי' ואין מקום להאריך. הרי לך לדעת מקצת הגאונים והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו כגון מגיד משנה ומגדל עוז והרמב"ן ז"ל וגם הריטב"א ז"ל שהביא סברא זו לבסוף ולא פריך עלה מידי כדפריך עלה הרשב"א ז"ל רבו ורבינו ירוחם שכתב דעת הרב ז"ל. וגם הראב"ד ז"ל בפי' לשון השמים ביני לביניך מודה להני רבוותא שהכי הוא אלא דכתב ז"ל דמהימנינן לה מגו דאי בעיא אמרה שאינו יורה כחץ ע"כ דס"ל ז"ל דביורה כחץ נאמנת כההיא דרבי אמי דפ' הבא על יבמתו. ובודאי שכולם לא ראו את דבריו ולפיכך לא כתבוה והרמב"ן דחה אותם בידים מוכיחות (והמעילי) [והמאירי] כתב עליו ומאי דאתמר עלה בגמ' בנדרים צריך למידחק להאי פירושא ודוק ותשכח. ודברים פשוטים שאין הסוגיא מתיישבת לפי שטה זו ואיפשר דגרסא אחרת היתה לו ולא כתבתי דעתו אלא להוציא מדעת האומר שדעתו הוא כדעת רבינו ומה שלא השיג עליו איפשר שהוא מפני שהרב הגדול סובר בהדיא שמי שטוענת שאינו יורה כחץ לא מהימנא א"כ כיון שמסכים. עליו בפירוש הלשון של השמים ביני לביניך אינו משיג עליו והראשון עיקר. ומעתה מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף לגרש ולהוציא אשה מתחת בעלה כנגד כל הני רבוותא דכתיבנא לעיל אין זה אלא מן המתמיהין או שלבם גס בהוראה ואפילו שיהיו בעזרתו כמה וכמה הלא ירוצצו את גלגלתו כ"ש בחומרת אשת איש. ולא על זה המורה אני קורא תגר לבד כי אם על מהר"ר יוסף קולון ז"ל שהתיר כיוצא בזו ונתן אצבע בין שיניו של זה המורה הרב קצף מעט וזה עזר לרעה להוציא הלשונות מפשטן לעשות מעשה זר מעשהו ונכריה עבודתו. ואפשר לי ללמד זכות על הרב ז"ל כי שמא לא ראה חדושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שכתבו שיש מקצת גאונים שסוברים שמהדין גם כן אינה נאמנת ושזו היא סברת הרמב"ם ז"ל והלא הרשב"א ז"ל שהוא מבעלי הסברא הראשונה ז"ל ואפילו הכי כתב בשעת מעשה שאין ראוי לכוף כי ודאי אם היה רואה אותם היה מכיר בחכמתו כי מה שכתב בחבורו הוא להלכה ולא למעשה ומפני שלא ראה אלא דברי מהר"ם ז"ל שתלה הדבר בפריצות הדור אמר הוא ז"ל כיון ששהתה עשר שנים רגלים לדבר דקושטא קאמרה אבל הרשב"א לא נמנע בשעת מעשה אלא מפני המחלוקת של הגאונים ז"ל שדבריהם קבלה היא ואפילו הכי יש להרהר אחר דבריו אלא שאין משיבין וכו'. ואפשר שהרב ז"ל הכיר את האשה והיא צנועה ביותר וקים ליה דקושטא קא טענה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וגם בזה אני חוכך להחמיר שהרי בעלי סברא זו לא חלקו כלל בין צנועות לפרוצות. ואת"ל שהרב ראה את הכל ואפ"ה כתב שכופין למעשה לא נחוש אנו לעשות מעשה כמוהו להקל כיון שלא כתב דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א בתשובה והשיב עליהם ואפילו שהיה משיב עליהם ומביא ראיות לבטל דבריהם חייבין אנו לבטל ראיותיו ולקיים דברי הראשונים ואפי' שלא נדע לבטל ראיותיו לא נסמוך עליו עד שיפרש את דבריהם לפי שיטתו וזה ברור. ואם אבוא לכתוב ראיות לזה נצא מכוונת הדרוש כ"ש שהרי בר מחלוקתו בצדו ואדם גדול היה ועליו אני סומך בזה וכל כיוצא בו דאיכא גט מעושה וחשש ממזרות. וז"ל הרשב"א בתשובה עוד שאלת ראובן הכהן שנשא לאה ונפלה קטטה ביניהם באומרה שלא היה יכול לשמש עמה ושהיה רוצה למשמש בידים והיתה צועקת על זה עד ששלחה מביתו והכניס אמה עבריה שנתגרשה מאחר ולא קדשה ראובן זה וילדה לו בת ולאה טוענת שזו הערמה בשביל צעקתה ואינו נאמן שילדה לו שהיא גרושה ואין אדם משים עצמו רשע. תשובה בכל דבר שהוא יודע כמוה היא נאמנת שאינה מעיזה פניה לומר אינו יכול דאינו יכול דקאמרה אינו יכול כלל הוא מדקאמרה שאינו אלא ממשמש וכל כי האי נאמנת כדאיתא בשלהי נדרים אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה וכו' אבל אינו יכול דאיהו נמי ידע לא משקרא דודאי לא דברה בזה משנתינו ואפי' שלא באה מחמת טענה כופין אותו מיד או להוציא או ליתן כתובה לפי שאין כופין אלא לאותם שבפרק המדיר בעל פוליפוס וחביריו אבל בירושלמי השמים ביני לביניך שאינו יכול שכך אמרו כמה דשמיא וכו' ויעשו דרך בקשה היינו יעשה סעודה ויפייס ומדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות אישות נראה שמפרש כדברי הירושלמי אלא שפי' יעשו דרך פשרה ופשרה זו איני יודע מה טיבה כיון שהיא נאמנת מחמת טענה מאמינין אותה אלא אפילו לדברי הירושלמי יראה שיעשה סעודה או סעודות ודברים של פיוס שאם היה כעס בלבה יסור ע"י הפיוס ולפי ראות בית דין עד מתי יהיה זמן הפיוס ופייסה ולא אפייסה כופין או להוציא או ליתן כתובה כך דעתי נוטה אלא שיש לחוש על הירושלמי. ולענין הנדוניא יראה לי שיש לה כיון שמתירין אותה לינשא ויש מפרשים דלא מהימנה לאפוקי ממונא עד כאן: