תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשס״ה סימן ג׳

הכלל העולה שאין אני רואה בזמן הזה עת לעשות כדי להפר תורתנו ואפילו נשנה את המנהג לא נהיה כתלמיד חולק על רבו כאשר חשבו בעלי הטענה וקל להבין שלא נאמר בכיוצא בזה. וא"ת הא אמרינן כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. הא לא קשיא חדא דלא נאסר במנין שלא היתה תקנה כללית ולא קבועה כמו שכתבנו לעיל. ועוד שתקנה זו לא היתה לגדור גדר ולאסור דבר המותר כדי שלא יבואו להתיר האסור כמו שגזרו ביינם ופתן של עכו"ם משום חתנות ואדרבא היתה לפטור החיוב שהרי אנו מחוייבין להתפלל שתי תפלות והוא תקן להתפלל אחת משום עת לעשות לה' וגו' ובכי האי לא צריך מנין אחר להחזירו לדינו והכי משמע לישנא דכל דבר שנאסר במנין. וכבר כתבתי למעלה שאיני חולק על תקנתו ז"ל אלא לומר שאם הוא ז"ל היה מחזיר עטרת התפלה ליושנה מן הטעמים שכתבתי ומעתה לא הייתי צריך לדחות הראיות שלהם אבל כדי לברר האמת אכתוב מה שיראה לי דמהאי דרב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בראש חדש סבר לאפסוקינהו דהתם ליכא שום איסור בקריאת הלל על ידי דילוג ואפילו אליבא דמאן דפסיק דמברכין עליה דעל הקריאה הוא מברך ואדרבא מדסבר לאפסוקינהו אי לאו משום דקא מדלגי יש ראיה להפך דמשמע דאם לא היו מדלגין היה מפסיק אותם ולא היה חושש למנהגם לפי שהוא נגד ההלכה. אעפ"י שיש מי שפירש להא דרב הכי דקא בעי מעיקרא לאפסוקינהו ש"מ באתריה דרב לא היו רגילין לקרותו אפי' בדילוג אלמא פשיטא דלא סבירא ליה הכי ואפי' הכי כיון דחזא דמנהג אבותיהם בידם לא רצה למחות בהם ואע"פ דפשיטא דהיו מברכים עליו ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה ואמרינן בפרקא קמא דברכות דעובר משום לא תשא מכל מקום סמך על המנהג ולא רצה לבטלם זה הפירוש לדידן דאית לן דאמנהגא לא מברכין אינו מתיישב כלל שהרי לא היתה שם ברכה ומשום הכי לא אפסוקינהו. גם הפירוש בעצמו אינו מתיישב על הלשון דאמר כיון דחזינהו דקא מדלגי דלוגי משמע דמשום דקא מדלגי לא אפסוקינהו ולא שאל על המנהג ולפי זה הפירוש אפי' דלא מדלגי לא הוה מפסיק להו כיון דמנהג אבותיהם בידיהם. ולענין מה שאמרו דאפילו כנגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא כדכתב במרדכי פ' הפועלים כל זה הוא מלשון הר"י קולון ועוד הביא ראיה מהמרדכי בפ"ק דבב"ק וכל הני איכא למדחי דבממונא איירי משום דהפקר ב"ד הפקר וכן כתב הוא בעצמו אלא שכתב דההיא דפ' הפועלים כיון דמסיק בה כגון שהוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום ואי בממון אפי' ע"פ הדיוטות נמי דהכי אמרינן ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרים והספנים אלא ודאי אפי' באיסורים אזלינן בתר מנהגא היכא דהוקבע על פי וותיקין ועיין בשורש ותמצא שהוא בעצמו דחה ראיה זו והביא ראיה אחרת דלאו לענין ממון בלחוד איירי מדמייתי עלה ראיה ממסכת סופרים והתם לא איירי לענין ממון. וגם מכאן אין ראיה כלל דהתם הכי קתני אין הלכה נקבעת אלא שיהיה מנהג קבוע ואין הכי נמי שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהיה מנהג קבוע אבל אין המנהג מבטל הלכה קבועה. ותו דהתם לא איירי במנהג שהוא לבטל דבר איסור וזה ברור מאד וגם הוא ז"ל הרגיש בזה ודחק לתרץ ולא עלתה לו ועיין שם. עוד הביא הר"י קולון ראיה דגרסינן בהקומץ רבה אמר רב אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ופירש"י ז"ל אית ליה מנהגא עיקר כדמפרש אם יבוא אליהו וכו' שמע מינה מנהגא עיקר אפי' כנגד ההלכה דאי אמרת במקום הלכה וכו' עיין בשורש ט' ואני בדקתי בפירושי רש"י ז"ל והכי כתיב אית ליה מנהגא כדמפ' אם יבוא אליהו וכו' והעיקר חסר מן הספר. ומעתה אין מדברי רש"י ראיה כלל ואפי' לפי דברי הרב ז"ל דאמר דמנהג מבטל הלכה הני מילי מנהג קבוע ברוב העולם אבל מנהג כזה אינו מבטל הלכה של איסור אבל בממון מבטל אפי' שלא יהיה קבוע אלא במקום אחד משום הפקר ב"ד הפקר. וזה לשון הריטב"א ז"ל בשם הרא"ה ז"ל בפסחים עלה דמתניתין דמקום שנהגו והדבר פשוט שאין משנתינו וכל הגמרא ועובדי אלא במנהג שהוא להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט שיהיה בימינו. ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו נהי דהכא ליכא משום סירכא דכותיים דאי מסתרכי להחמיר מסתרכי אפי' הכי כיון שאינם בני תורה ואין כח בידו לבטלם יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהיה בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט. ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' והדברים האלו מורים על שלימות אומרם ומהם אין לנטות. לפיכך בנדון דידן אם אפשר להחזירם לדין הגמרא שיתפללו שתי תפלות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקת שב ואל תעשה. והנראה לע"ד כתבתי: