תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשנ״ד סימן ב׳

תשובה מה שנתן טעם דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי אינו ענין לנדון זה כלל דלא אמרינן אלא לענין שבת ליחשב סוחט שאם סחט לתוך המשקה הוי משקה וחייב ואם סחט לתוך האוכל הוי אוכל. אבל לענין דבר שטיבולו במשקה אינו מעלה ומוריד. ואפשר שלא היה הטעם אלא מפני שהאוכל מטובל במשקה כבר ואינו מטבל בשעת אכילה דסבירא ליה לבעל הוראה זו דלא מיקרי טיבולו במשקה אלא כשמטבל ואכל אבל אוכל שנפל עליו משקה לדעתו לא נקרא דבר שטבולו במשקה לענין שצריך נטילה דנהי דהוכשר לקבל טומאה אבל אין צריך נטילה וזה אינו נכון כלל. וכבר נשאלתי על זה פעם אחרת והעלתי דלא שנא מטבל ואוכל ולא שנא כשהאוכל מטובל במשקה לא שנא דבר ארוך שאינו נוגע במשקה לא שנא דבר קצר שנוגע ידו במשקה הכל צריך נטילה. ולענין ברכה איכא פלוגתא והבאתי לזה ראיות ברורות עיין משם. ולענין הטעם השני אם נתבשל המשקה כל כך עד שנתבטל מתורת משקה וחזר להיות אוכל אינו מכשיר לענין טומאה וגם אין צריך נטילת ידים המטבל בו כי אין לו דין משקה. תדע שהדבש עושים ממנו מיני מתיקה ולא עלה בדעת אדם לומר שיהיה חשוב משקה. ולמדתי כי זה אינו נוהג במים ובטל אבל שאר משקים מותעבים על ידי בישול וחוזרים להיות אוכל שהרי החלב על ידי בישול מתקשה וחוזר להיות גוף קשה וכי נאמר שהגבינה תהיה משקה ומכשיר. וכן הדם מתקשה עד שנעשה כצרורות עפר והראיה מהמושק שהוא דם חיה שנצרר ובהדיא אמרו חז"ל שדם שנתבשל אינו עובר עליו משום דם ולגבי משקה נמי אם נתבשל נתבטל מתורת משקה. וכן היין עושין ממנו בעודו תירוש על ידי בישול דבש הנקרא דכס בערבי. וכן עושין ממנו מיני מתיקה יבש שצריך קרדום לחתוך אותו וכן השמן אעפ"י שאין מתייבש על ידי האור מכל מקום הרי הוא נקרש מרוב יושנו או מפני הצנה וכי תימא אין הכי נמי דבעודו קרוש נמי הוי משקה ליתא דבהדיא תנן דשמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה. ופסקה הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות טומאת אוכלין וז"ל השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה חישב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו וכן הדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין חשב עליו למשקין בטלה דעתו חלב שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין חשב עליו למשקין בטלה דעתו. הרי לך בהדיא שאם אלו המשקין קרשו מאיליהן אפילו חשב עליהם למשקה בטלה דעתו ואינו מתטמא טומאת משקין. וכ"ש דאינו מכשיר לקבל טומאה. ומינה נמי דהמטבל בהם אינו צריך נטילה וכ"ש אם קרשו ע"י בישול שאם חשב עליהם לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין ואם חשב עליה למשקין בטלה דעתו אצל כל אדם אבל הטל והמים אינם בדין זה שאפילו אם קרשו המים מחמת צנה אם חשב עליהם לאוכלים בטלה דעתו ואם חשב עליהם למשקין מתטמאין טומאת משקין. והכי תנן בהדיא השלג אינו אוכל ולא משקה חשב עליהם לאוכלין בטלה דעתו למשקין מתטמא טומאת משקין. וכתבה הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר והרי השלג מים קרושים הוא לעין. והטעם נראה לי כי שאר משקין יש להם עצמות וממשות ומתעבים על ידי האור אבל המים אפילו שתבשל אותם ע"י האור הם מתמעטין. אבל אין נעשים גשם עבה ולפיכך לעולם תורת משקה עליהם: