תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשנ״ד סימן ג׳

כללא דמלתא כי שאר משקין חוץ מהטל והמים שנתעבו ונתקרשו בין על ידי בישול בין על ידי צנה בין שעמדו על ידי זמן רב אין להם תורת משקה כלל אפי' חשב עליהם למשקין. ואם נתקשו ונתעבו מעט ועדיין הם נגרים שם משקה עליהם אם חשב עליהם למשקה. ומנא אמינא לה דתנן במסכת מכשירין כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפין והצפיחית וכתבה הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי נחיל דבש הזיפין והצפיחית הנצוק שלהם חבור ואפי' היה מערה מצונן לצונן מפני שיש להם דיר והם נמשכין כדבק וכתב ז"ל בפירוש המשנה וזיפין וצפיחית שני מקומות בארץ ישראל שהיה דבשם בתכלית העובים עד כאן. והרי הדבש משקה הוא ומתטמא טומאת משקין אעפ"י שהוא עבה בתכלית עד שמחבר מה שבכלי העליון הטהור עם מה שבכלי התחתון הטמא שאם היה כשאר דבר הנגרר במהרה כמים לא היה מחברם דלא אמרינן נצוק הוי חבור אלא לענין יין נסך לבד אבל לשאר איסורין לא אמרינן נצוק חבור. וצריך שתדע שלא נקרא משקה להכשיר לקבל טומאה תו להצריך נטילת ידים לדבר שמטובל בו אלא דבש דבורים שהוא הנקרא דבש בלשון רבותינו והוא הנקרא דבש סתם בלשון בני אדם בלא שם לווי לענין נדרים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל כל שאר מיני דבש כגון דבש הקנים או דבש תמרים או שאר מיני הפירות אינם מכשירין לקבל טומאה ואין הדבר הטבול בהם צריך נטילה וכן הנודר מן הדבש מותר בהם שלא נקראו דבש סתם. הילכך לא ראיתי טעם להתיר ההוגואילש בלא נטילה אלא אם כן נתבשל הדבש עד שאינו נגר כשאר המשקין ואעפ"י שנגר כשהוא חם כיון שאינו נגר כשהוא צונן לאו משקה הוא אלא אוכל או שטיבלו אותה באחד משאר מיני דבש שאינם מכשירין וכדכתיבנא. והוי יודע דלא שאני בין הדבר שהוא מטובל במשקה ובין הדבר שאוכל אותו ומטבל במשקה בשעה שאוכל. והוצרכתי לכתוב לך זה לפי שראיתי מקצת החכמים התירו לאכול חזרת או שאר הירקות בעוד המשקה עליו בלא נטילת ידים לפי שאעפ"י שהוא מטובל במשקה כבר אינו מטבל אותו בשעת אכילה ומזה הטעם התירו לאכול ההוגאילש בלא נטילה אעפ"י שיש עליהם דבש דבורים ואני כתבתי על זה והבאתי ראיות ברורות לכל מבין שאין ראוי לסמוך על זה כלל אלא לא שאני לן ובכל גוונא צריך נטילה ועיין שם: