תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתש״נ סימן ג׳

ולענין ברכה רוב הפוסקים אשר אנחנו רגילין לסמוך עליהם אמרו שמברך על נטילת ידים. ומקצת אמרו שהיא ברכה לבטלה. ויש מי שכתב שהרוצה לצאת ידי מחלוקת ברכות יביא עצמו לידי חיוב כגון שיאכל עם פת או יסיך רגליו וישפשף תחלה ויטול ידו ויברך וכן כתוב בטור. ועדיין יש לדקדק אם המאכל שהוא אוכל אין דרך בני אדם לאוכלו בטיבול כגון תאנים וענבים בדבש או בחומץ אם צריך נטילה ונקרא דבר שטיבולו במשקה. ובשלמא לדעת התוספות ז"ל דלא הוי טעמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ודאי דאין חילוק כיון שיש על האוכל משקה או שמטבל ואוכל נקרא דבר שטיבולו במשקה וצריך נטילה בזמן שהיו נזהרין מן הטומאה. אבל לדעת רש"י ז"ל דהוי טעמא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא דילמא לא הצריכו נטילה אלא בדבר הרגיל לאוכלו בטיבול. ומסתברא דלא גזרו אלא כעין נהמא שהוא מלתא דשכיחא דהיינו דבר שדרכו לאכול מטובל במשקה או שדרכו להיות עליו משקה אבל מידי אחרינא לא גזרו ואעפ"י שזה אוכל אותו על ידי טיבול בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן נראה מלשון רשב"ם ז"ל שכתב כל שטיבולו במשקין כגון ירק בכותח או בחומץ עד כאן. הכי דייק לישנא דקאמר כל דבר שטיבולו במשקה שפירוש כל דבר הרגיל להיות טבולו במשקה ולא קאמר כל דבר המטובל במשקה וכו'. אי נמי כל המטבל במשקה צריך נטילת ידים דוק ותשכח. והשתא נמי ניחא על מה סמכו העולם שפושטין אצבע לתוך הדבש או לתוך השמן ומוצצין אותו ולא ראינו מי שמיחה בהם להצריך נטילה. דאי לפי שטת רש"י ז"ל והנמשכים לשטתו לא גזרו אלא על שטבולו במשקה לפי שאותו המאכל הוה ליה כנהמא וצריך נט"י אבל אכל במציצת האצבע ליכא למגזר דהא ליכא הכא אוכל כלל וכ"ש לפי מה שכתבתי דלא גזרו והצריכו נטילה אלא על הדבר הרגיל להיות טיבולו במשקה. גם לפי שטת התוספות האידנא לא נהגינן טומאה וטהרה אבל בזמן ההוא ודאי דמושיט אצבעו לתוך המשקה בלא נט"י דסתם ידים שניות הם וחזר המשקה להיות ראשון ואם שתה או מצץ ממנו כשיעור רביעית נפסל גופו מלאכול בתרומה דאע"ג דמשקה טמא ומטמא בכל שהוא לפסול את הגוייה אינו פוסל עד שיהיה בו רביעית וכן כתב הרמב"ם ז"ל: