תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתש״נ סימן ב׳

תשובה גרסינן בפרק ערבי פסחים א"ר אלעזר א"ר אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועה משום קפא דאי ס"ד לא צריך לשקועיה נטילת ידים למה לי הא לא נגע ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה וקפא מריחא מיית אלא למה לי נטילת ידים דילמא משקעי לה עד כאן בגמרא. פשטה דהאי סוגיא משמע דלא שאני לן בין אם האוכל הוא ארוך או קצר צריך נטילת ידים דילמא משקעי לה ונגע ידו במים שעל גבי האוכל. וא"ת היכי דחינן מאי דפשיטא לרב פפא דאמר ש"מ האי חסא צריך לשקועיה להמית הקופא ומש"ה צריך נטילת ידים אבל באוכל דעלמא אם אין משקע אותו במשקה לא צריך נטילה ואם כן היכי דחינן הא משום מאי דאמר גמרא בלשון דילמא. וי"ל דלא קאמר גמרא לשון דילמא אלא לומר דדילמא לא צריך לשקועיה אבל לענין נטילת ידים לעולם צריך דילמא משקע לה והיינו דהריא"ף ז"ל הביא מימרא דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים ולא כתב הא דרב פפא וכו' דמשמע סתמא כל שטיבולו במשקה לא שנא דמשקע ליה ולא שנא דלא משקע ליה לעולם צריך דעיקר התקנה היה מן הספק דילמא נגע במשקין שבאוכל. ולא דמי להא דאמרינן לט אדם ידו במפה ואוכל פת בלא נטילה דאיכא היכירה טובא ולא יבא לאכול בלא מפה אבל הכא דילמא משקע ליה לאוכל בתוך המשקה ולאו אדעתיה דלא גרע מאוכל ע"י כף או על ידי מאכיל שצריך נטילה. ולענין אם יש על האוכל משקה אם נקרא דבר שטיבולו במשקה או לא. הדבר נראה ברור לפי שטת רש"י ז"ל שנקרא דבר שטיבולו במשקה וצריך נטילה וז"ל ואע"ג דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיימא לן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוו להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא עד כאן. ומינה נמי דצריך לברך על נטילת ידים כמו בנהמא אפילו האידנא. וכן כתב ה"ר שמעיה בשם רש"י ז"ל וכן הוא בתשובת הגאונים וכן כתוב בעיטור וכן היא סברת הריא"ף ז"ל שהביאה בהלכות ואם לא היה נוהג האידנא לא היה כותבה כי היכי דלא כתב הלכות טומאה וטהרה. וכן רשב"ם וכן סובר הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ו' מהלכות ברכות כל האוכל פת וכו' וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו' כל הנוטל ידיו בין לאכילה וכו' הרי לך בהדיא שהשוה דבר שטיבולו במשקה לפת לכל דבריו בין לנטילה בין לברכה של הנטילה והרי זה ברור מאד. הא למדת דלדעת כל הני רבוותא שאומרים דאפילו האידנא צריך נטילת ידים ומברכינן עליה משום דדמיא לפת לא שאני לן בין אם מטבל האוכל במשקה בשעת אכילה או שהיה עליו משקה מתחלה ואינו מטבל בשעת אכילה דין אחד להם דע"י המשקה חוזר האוכל להיות טמא. אבל מה שיש לדקדק לדעת התוספות והר"מ שאומרים שאינו נוהג בזמן הזה והמברך הוי ברכה לבטלה. אם יש חילוק בין הדבר שהוא מטובל במשקה והמשקה עודו עליו או בין דבר שמטבלין אותו בשעת אכילה ואע"ג דלדידהו האידנא אין צריך נטילה ולא נפקא מינה מידי מכל מקום צריכין אנו לדעת אי זה דבר נקרא טיבולו במשקה לענין שאם ירצה יטול ידיו ולא יברך ולא יראה כגסי הרוח שנוטלין ידיהם לפירות ואי זה דבר לא נקרא דבר שטיבולו במשקה שאם נטל ידיו הרי זה מגסי הרוח. והיה נ"ל דלפי דעת זה לא נקרא דבר שטיבולו במשקה אלא דבר שמטבלין אותו במשקה בשעת אכילה והטעם הוא מפני המשקה בעצמו הנשאר בכלי שהוא טמא ע"י שנגע בו בידיו שסתם ידים עסקניות הם. אבל דבר המטובל במשקה כשאוכל אותו אין גופו נפסל. וא"ת תיפוק ליה משום המשקה שעל האוכל דנפסל גופו וי"ל דאין המשקין הטמאים פוסלים את הגוויה אלא ברביעית ואפילו תימא שאכל הרבה מן האוכל עד שיש במשקה שעליו רביעית הא לא מצטרף דלא עדיף משאר איסורים דעלמא דאפילו למאן דמחמיר אם שתה מעט ושהה וחזר ושתה אם יש מתחלת השתייה ועד סוף שתייה בכדי אכילת פרס מצטרף ואם יותר אינו מצטרף וכדי אכילת פרס של אוכל אי אפשר שיהיה עליו רביעית משקה אם לא שהיה המשקה עב או קרוש והא הוי מלתא דלא שכיחא וכל שכן למאן דאמר דשיעור הצטרפות השתיות הוא כדי שיעור שתיית רביעית ואם בשאר איסורין לא מצטרפין כל שכן לענין לפסול את הגויה דלא מצטרף. אלא עיקר טעם הדבר שמא יבא לשתות המשקה הנשאר שנטמא ע"י שנגע בו בידים מסואבות. והאי טעמא לא שייך במשקה שעל האוכל והילכך אין צריך נטילה אפילו בזמן הראשון לפי שטה זו והאידנא הנוטל ידיו הוי מגסי הרוח. אבל אין נראה מדברי התוס' בפרק ערבי פסחיס וז"ל נראה דנטילה דהכא לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהיה אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפרק שני דחולין השוחט ולא יצא מהם דם וכו' הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות. ואמרינן נמי בסדר היסבה הביאו להם יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו וכו' ובשלמא הך דהביאו להם יין וכו' איכא למימר דטעמא הוי כדי שלא יטמא היין שבכוס וישתהו ונפסל גופו. אבל הך דפרק שני דחולין אי אפשר לפרושי לפי שטה זו דהשוחט ויצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות והא התם ליכא משקה הראוי לשתייה אלא מפני שהוכשר הבשר בדם אין הבשר נאכל בידים מסואבות מפני שנטמא האוכל על ידי המשקה אשר עליו. אלא קושטא דמלתא דלכל הפירושים לא שנא אוכל שיש עליו משקה ואינו מטבל בשעת אכילה ולא שנא אוכל שמטבל בו במשקה בשעת אכילה הכל נקרא דבר שטיבולו במשקה וצריך נטילה אפילו האידנא: