תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתש״מ סימן ג׳

ולענין גרושה כתב הריא"ף ז"ל ושמעינן מינה דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפקה עד כאן וכן פסק הרמב"ם והרא"ש ז"ל אבל רבינו זרחיה ז"ל ורבים עמו פסקו דשמין מה שעליה דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא משמיא מפקי לה ואפילו הכי אמרינן דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה. וכן כתב הרשב"א ז"ל שיש מן הגדולים שתפסוהו להריא"ף בכך וכתבו שדין האלמנה והגרושה שוין לענין זה הא למדת כי עיקר הדין תלי' באשלי רברבי ואע"ג דאנן בתר הריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל גרירי' מ"מ הבו דלא לוסיף עלה ולומר דגרושה אפילו בגדי שבת ורגל אין שמין לה שכן כתב הרא"ש ור"י בנו. אבל מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הנזכרת נראה דסבירא ליה דאין שמין בגדי חול אבל בגדי שבת ורגל שמין לגרושה וכתב שזהו דעת הרמב"ם ז"ל. וזה לשונו אבל הרמב"ם ז"ל סבור שהדין כאן וכאן שוה שהוא ז"ל כתב פרק א' של מלוה ולוה אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבעם לשמן אעפ"י שעדיין לא לבשו אותם ולא מסנדלים חדשים שלקחם לשמן אלא הרי אלו שלהם. במה דברים אמורים בכלי החול אבל בגדי שבת והמועד גובה אותם בעל חוב ואצ"ל אם היה בהם טבעות זהב וכסף שהכל לבעל חוב עד כאן. הנה שביאר הרב ז"ל כאן שאף בכלי שעשה הבעל לאשתו יש הפרש בין כלי חול לכלי רגל ושבת שהבגדים של חול זכה לה ושל רגל ושבת לא זכה לה ולפיכך לא הקנה אותם לה ולפיכך שמין אותן לה עד כאן. ואעפ"י שהוא ז"ל כתב שדעת הריא"ף דאין שמין אפילו בגדי רגל ושבת ממה שלא כתב אותו הירושלמי כזו של גרושה בפרק נערה שנתפתתה וזו ראיה חלושה בעיני שגם הרמב"ם לא כתב בהלכות אישות חילוק בגדי חול לבגדי שבת וכתב אותו בהלכות מלוה ולוה וילמד סתום מן המפורש. וכן הריא"ף ז"ל לא כתב הירושלמי בפרק נערה שנתפתתה. וכתב בב"ק עלה דהאי דהאחין שחלקו שמין מה שעליהן מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין. ובירושלמי אמרו שבגדים של בניהם ובנותיהן של רגל ושל שבת שמין עד כאן. משמע משום דלא קנו אותם אף אשה נמי לא הקנה אותם לה אלא שתלבש אותם ותתנאה בהם בעודה תחתיו ושמין אותם לה דחד טעמא נינהו ומי שמחלק בין זה לזה עליו הראיה. ואדרבה ממה שלא הקשה הרב ז"ל עלה דהכא מיהא בפ"ק דבב"ק משמע דדינן שוה. תדע שהרי הרא"ש ז"ל בפסקים הרגיש הקושיא וכתב וז"ל וגרושה אין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ולא דמי להאי דאמרינן בפ"ק דבב"ק האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין וקאמר עלה בירושלמי דבגדי שבת שמין דהתם איכא טעמא למלתא דאחין מקני להו בגדי חול דגנאי הוא שיפשיטו בגדיהם מעליהם כדי לשומם מה שאין כן בבגדי שבת אבל הכא בגרושה אקנויי אקני לה כל מה שקנה וצבע לשמה ובאלמנה אדעתא למיפק לא אקני לה ע"כ. ואי איתא שהרב ז"ל היה סובר שיש חילוק בין האי דאחין להאי דגרושה הוה ליה לפרושי וכיון שלא פירש איכא למימר דס"ל כדעת הרמב"ם שלא לעשות מחלוקת ביניהם שכלל גדול יש בידינו שאין הרמב"ם חולק עם הריא"ף ז"ל אלא במקומות ידועים ואפילו אם תרצה לומר שדעת הריא"ף ז"ל הוא כדעת הרא"ש ז"ל אנן כהרמב"ם ז"ל דנין בכל דיני ממונות כ"ש דאתריה דמר הוא וזה ברור. שוב ראיתי שכתב בתשובה סימן אס"ז וז"ל ומדברי הריא"ף ז"ל נראה שאף ב"ח של בעל אינו גובה אותם וכדרך שאין להקדש בהם כלום אף בעל חוב אינו גובה מהם לפי שהוא ז"ל כתב בפ' המקבל גבי סדורו של בעל חוב אותה ששנינו בערכין אעפ"י שאמרו וכו' ואין דרכו של הרב לכתוב אלא מה שהוא נוהג עכשיו ולא כתב זה אלא לומר שאף בב"ח כן ומכל מקום נראה שלא הקנה לאשתו אלא אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ע"כ. גם תמצא בהגהה באשרי וז"ל עלה דהך דהרא"ש כתב הרמב"ם דהוא הדין בעל חוב והנ"מ דחול אבל דשבת ומועדים גובה מהם ואצ"ל שאם היו בהם טבעות כלי כסף וזהב שהכל לב"ח עד כאן. הרי לך ב' עדים נאמנים על סברת הרמב"ם ז"ל ומי הוא אשר ערב אל לבו להוציא ממון מהבעל במקומו של הרמב"ם ז"ל שלא כדעתו אין זה אלא מן המתמיהין. גם ראיתי במרדכי שכתב כי סברת הריא"ף ז"ל היא כסברת הרא"ש ז"ל מהטעם בעצמו שכתב הרשב"א ז"ל. ולעניות דעתי לא איריא כולי האי וכן פסק מהר"ם כהרא"ש וכתב דאם גירשה בלא פשיעותא אין שמין לה בגדי שבת ע"כ. תידוק מינה דאם פשעה ומשום הכי בא לגרשה שמין לה בגדי שבת. ועדיין לא ידעתי פשיעה זו מה היא ולמדנוהו מדברי בעל העטור ז"ל שכתב ודוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה אלא שמצא נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. משמע שאם טוען לומר שמוציאנה לפי שאינה נשמעת לו או מתקוטטת עמו ומפני כך הוא מגרשה אפילו לפי שטה זו שמין לה בגדי שבת ומשמע דאפילו סרחה עליו מתנה שכתב לה בכתובתה גובה לעולם וכן כתוב בטור וכן כתבו הגאונים. ונראה לי דהוא הדין אם נתן לה מתנה אחר שנשאה כגון קרקע או מעות דאין שמין אותם לה ואין בעל חוב גובה מהם לדעת כולם. לא פליגי אלא בתכשיטין ובגדים וכלים שרגילה ללבוש להתנאות בהם שאעפ"י שהקנה אותם לה בהדיא מעיקרא שמין לה אם הם בגדי שבת לדעת הרמב"ם ז"ל וכדכתיבנא לעיל. וכן למדתי מלשון הר"ן שכתב וז"ל וכתבו הגאונים דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא דמיפק אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית להו כי נפקא לא מפקינן מינה ע"כ. והביא ראיה לדבר עיין שם. עוד כתב במרדכי בפרקא קמא דבבא קמא עלה דהאי דמהר"ם וז"ל אבל רבינו יצחק ז"ל פי' בכל שכן דשמין דאדם מקפיד על גרושתו ואלמנתו עד כאן. והרי זה כסברת הר"ז הלוי ז"ל. ואני בעניותי אומר דיותר מקפיד אדם על גרושתו מאלמנותו כי גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אבל המגרש את אשתו מקפיד ומקפיד שלא תקח כל בגדיה החמודים ותלך ותנשא לאחר בהם ועיניו רואות וכלות אליהם ובשלמא בגדי חול ליכא קפידא כולי האי אבל בגדי שבת ומועד אנן סהדי דלא אקני לה ע"מ שתצא ותנשא בהם לאחר ואומדנא דמוכח הוא ודבר שהשכל מורה עליו. ואע"ג דשמואל פליג באלמנה בכולה מלתא ואפי' של שבת ומועד אין שמין לה כדמשמע פשטא דסוגיין ומהאי עובדא דכלתיה דבי בר אלישיב דכתיבנא דאיהי סברה דהלכתא כשמואל ולבשה כל מה שהיה לה ואפי' בגדי שבת. ורבינא נמי לא אמר לה אלא הלכתא כרב ולא אמר ע"כ לא אמר שמואל אלא בגדי חול אבל בגדי שבת לא. ומדלא אמר לה הכי משמע דבכולה מלתא אמר שמואל אין שמין ודכוותה אמר הריא"ף והרמב"ם ז"ל בגרושה כשמואל באלמנה. הא לא קשיא דבשלמא באלמנה איכא למימר ליכא קפידא וכדכתיבנא ומשום הכי אמר שמואל דאין שמין אפילו של שבת אבל בגרושה אפי' שמואל מודה דאין שמין לה בגדי חול אבל בגדי שבת שמין לה דאיכא קפידא טפי. ומאי דפסקינן בגרושה כשמואל באלמנה היינו בבגדי חול ולאפוקי מדרב דאמר שמין לאלמנה אפי' בגדי חול דאית ליה טעמא אחרינא דאיהו לא מפיק לה אלא משמיא אפיקו לה אבל בגרושה דאיהו מפיק לה אין שמין לה בגדי חול אבל בגדי שבת שמין ונמצאו רב ושמואל שוין בגרושה וחולקין באלמנה מן הקצה אל הקצה והיינו דלא נקט פלוגתייהו אלא באלמנה אבל לפי שטת הר"ז הלוי ז"ל כי היכי דפליגי באלמנה פליגי בגרושה והוה להו לאפלוגי בתרוייהו דצריכי טובא כפי הסברות דכתיבנא. וכן נראה מלשון בעל מגיד משנה שסובר כדברי הרמב"ם ז"ל דדין האחין שחלקו ודין ב"ח אם גובה מכסות אשתו ודין אם שמין לגרושה מה שיש לה בגדי שבת דין אחד להם עיין בפרקא קמא בהלכות מלוה ולוה ובפ' י"ו מהלכות אישות.