תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתש״מ סימן ד׳

הכלל העולה כיון דעיקר הדין תלוי במחלוקת אם שמין לגרושה או אין שמין מנקט מלתא מציעתא עדיף דשמין לה בגדי שבת ומועד ואפי' שהם עליה עתה בשעה שבאה לבית דין ואין שמין בגדי חול ואפי' מונחין בקופסא. ונכסי נדוניתה נוטלתן בשומתן הראשונה אם עושין מלאכתן ואם כתב לה מתנה או שנתן לה מעות או קרקע אין שמין אותן. ותו דאפוקי ממונא הוא. ותו דאתריה דמר הוא ודעת הרמב"ם ז"ל דשמין לה בגדי שבת והנראה לע"ד כתבתי. וכל זה הוא מה שפירש הרשב"א בשמין מה שעליה דלאו דוקא מה שעליה. וכ"ש אם נפרש דברים כפשוטן מה שעליה ממש מה שהיא לובשת בשעה שבאה לב"ד להתגרש או בשעה שבאה האלמנה לגבות כתובתה וכדמשמע לישנא דמה שעליה וכדמשמע עובדא דכלתיה דבי בר אלישיב דלבשתינהו לכולהו (מנה) [מאני] דחשבא דהלכתא כשמואל דאמר אלמנה אין שמין מה שעליה. וכן צריך לפרש האיך דמה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין דהיינו דוקא מה שעליהם ממש ואקנו להו אהדדי כדי שלא יפשיטום ערומים. וכן פירשו המפרשים והאי טעמא לא שייך אלא במה שעליהם לא בבגדים המונחים בקופסא. וא"ת הא מדמינן לה להך דאמרינן אין ב"ח גובה מכסות אשתו ובניו אפי' חדשים שעדיין לא לבשו אותם והכא נמי דכוותה. יש לומר דלעיקר דינא הוא דמדמינן להו לומר כי היכי דהכא אקני לאשתו ובניו הכא נמי אקני אבל מ"מ האי כדיניה והאי כדיניה דלכל לגבי בעל חוב שלא יגבה מהם אדם מקנה לאשתו ובניו כל הבגדים שקנה להם ואפילו חדשים ואפילו מונחים בקופסא אבל אחין אהדדי לא מקנו אלא הבגדים שעליהם כדי שלא יפשיטום ערומים. ובעל לאשתו לגבי דידה לא מקנו לה נמי אלא מה שעליה אפשר מהאי טעמא גופא כדי שלא יפשיטוה ערומה דלא ניחא ליה שתתבזה אשתו בב"ד וירדו חכמים לסוף דעתו של אדם אבל בגדים המונחים בקופסא לא אקני לה למשקל ולמיפק. תדע דלאו לכל מילי מדמינא להו אהדדי שהרי הרא"ש ז"ל ובעלי שטתו מחלקין בין האי דאחין להאי דבעל חוב לענין בגדי שבת לאידך גיסא. ומה שכתב הרשב"א ז"ל דמדשמואל באלמנה נשמע לרב בגרושה לא איריא כולי האי דאיכא לפרושי הכי דרב ס"ל אלמנה שמין מה שעליה ואין צריך לומר כלים המונחים בקופסא. ואתא שמואל לומר דאין שמין אפי' המונחים בקופסא ולהא תלינן טעמא בהא דתנן אחד המקדיש וכו' ואנן פסקינן בגרושה כפירושיה דרב דאין שמין מה שעליה ממש ולא כסברתיה דשמואל. אי נמי דשמואל מודה הוא דמה שעליה ממש ומה שעליה דאלמנה אין שמין אבל המונחין בקופסא שמין. והא דתנן כותיה היינו לומר דבעל מקני לאשתו מה שהיא לובשת לאפוקי דרב דאמר אפי' מה שהיא לובשת שמין אבל האי כדיניה והאי כדיניה כל לגבי נפשיה לא מקני המונחים בקופסא. ולגבי אחריני מקני לה הכל וכדכתיבנא ופסקינן בגרושה כדפסיק שמואל באלמנה. וזה נראה לי ליישב הלשון והסוגיא. ומצאתי ספר מלשון רבינו יונה ז"ל שכתב בפירוש ההלכות וז"ל רב אמר שמין מה שעליה כלומר כשהאלמנה תובעת כתובתה מן היתומים שמין לה הבגדים שלובשת שעשה לה בעלה עד כאן ודכוותה בגירושין. אין שמין לה מה שלובשת וכן נראה ממה שכתב הריטב"א ז"ל ומיהו אינם יכולין לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ע"כ. ואי איתא דאפי' על המונחים בקופסא אמרינן הוה ליה לפרושי דהנ"מ במה שהיא לובשת אינם יכולין לסלקה במעות דאיכא טעמא שלא יפשיטוה ערומה אבל בשאר בגדיה המונחים בקופסא מצו לסלקה בזוזי אלמא משמע דעל מה שהיא לובשת אנו באים לדון. ודוחק הוא לומר דאפי' על הבגדים המונחים בקופסא שייך טעמא דלא יפשיטוה ערומא. וכן נראה ג"כ מלשון רבי ישעיה ז"ל בפסקיו וז"ל שמין מה שעליה פי' כשהיא באה לגבות כתובתה שמין לה הבגדים שעליה בפרעון כתובתה ושמואל אמר אין שמין דמשעה שנעשו לה זכתה בהם במתנה והשחקים שלה עד כאן. משמע בהדיא כי על השחקים אשר עליה אנו דנין ולא על הבגדים החדשים המונחין בקופסא. ומצינו למדין לפי שטה זו דכל לגבי אחרים כגון בעל חוב או המקדיש נכסיו מקני לה אפי' המונחים בקופסה ואין בעל חוב וגזבר גובה מהם. אבל לגבי נפשיה גבי אלמנה לא מקני לה מידי דקי"ל כרב ולגבי גרושה מקני לה מה שעליה דוקא כדי שלא תתבזה והוא עומד ורואה אע"ג דלמשקל ולמיפק לא יהיב לה. ובזה תירצנו תפיסת הר"ז ז"ל. ואם לבשה בגדי שבת ויו"ט בשעה שבאת לב"ד תלוי במחלוקת לדעת הרא"ש ובעלי שטתו נוטלת הכל בלא שומא. ולדעת הרמב"ם ז"ל שמין אותם לה. וכן ראוי לדון דאתריה דמר הוא וכדכתיבנא. ותו דאפקינן ממונא בפלוגתא לא מפקינן. ותו דהויא מלתא מציעתא בין סברת הר"ז ז"ל ובעלי סברתו דאמרינן דכי היכי דשמין לאלמנה שמין לגרושה. ובין סברת הריא"ף ז"ל ובעלי שטתו דפסקי דאין שמין לגרושה ומה שהיא לובשת מבגדי החול עבידנא כהריא"ף ז"ל. ובמה שמונח בקופסא או בגדי שבת אע"פ שלובשת אותם עבדינן כר"ז הלוי ז"ל ושמין לה. ולא תטעה בדברי לומר שאני פוסק כרז"ה ז"ל במקום הריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אלא כהרמב"ם ז"ל אני פוסק לפי עדות הרשב"א והר"ם ז"ל אלא אני אומר כי פסק זה הוא קרוב לסברת הרז"ה ז"ל יותר ממה שרצה לפסוק מאריה דעובדא שלא לשום לגרושה אפילו בגדי שבת המונחים בקופסא שהוא מן הקצה אל הקצה מסברת הרז"ה ז"ל ור"י ז"ל כ"ש אם תאמין למה שכתב הר"ר יוסף קולון נהגו לפסוק כהריא"ף במקום שאין התוספות חולקין. וכן נמצא במרדכי וכבר כתבנו לעיל בשם המרדכי שכתב בשם ר"י שאלמנה וגרושה שוין הם ועדיין אני מסופק אם הוא ר"י בעל התוספות לפי שלא מצאתי אותו בתוספות בכתובות ולא בקמא במקומו ואפשר שהוא במקום אחר. ומ"מ אין אנו צריכין לכל זה כי כהרמב"ם ז"ל יש לנו לפסוק וזה ברור מאד. עוד נ"ל דאם לבשה הגרושה בגדי שבת ובאה לב"ד ורצה הבעל לסלקה בזוזי הדין עמו דליכא הכא טעם דלא יפשיטוה ערומה דבשלמא אלמנה דשמין לה אפילו מה שעליה אינו בדין שיפשיטוה ערומה אבל גרושה דבגדי חול מיהא אית לה מצי מסלק לה ותלך לביתה ותפשיט בגדי שבת ותלבש בגדי החול ולא תפשיט מערומיה. והנראה לעניות דעתי כתבתי: