תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשכ״ח סימן ה׳

ולענין אי תלינן טעותא בשני עדים. כתבו התוס' בפסחים פרקא קמא בדבור המתחיל לרבי מאיר יהבינן להו וכו' הקשה ריב"א וכו'. ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל. ויש לומר דכיון דשניהם מכוונין לומר שעה אחת ודאי לא אמרינן שטועים דהא דוקא בניזומין שהא' אומר בשתי שעות וא' אומר בחמש הוא דאמרינן שהם טועים כיון שאינם מכוונים בשעה אבל במזימין שהם מכוונים לשעה אחת לא אמרינן שטועים עכ"ל. והחכם הנזכר כן העלה אבל הכריח אותו מהדבור המתחיל א' אומר בשלשה ואחד אומר בחמש ובמחילה אין משם הכרח כלל דמה שכתבו התוספות דאין לתלות הטעות בשני העדים היינו לומר שזה טעה לקמיה וזה טעה לאחוריה אבל טעות השוה בשניהם הוה אמינא דטעו בפשט הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל שדרך העולם לטעות וכו' אבל מהדבור הב' הוא מוכרח שפיר דלא תלינן טעות בב' העדים ואפשר שהחכם לא ראה הדבור השני דפסחים ומה שכתב הרב דרך העולם לטעות כל אחד לבדו קאמר אפי' בעדות שהיא מסורה לזריזין והשתא ניחא הא דאמרינן שנים אומרים במזרח בירה הרג פלוני את הנפש בשעה פלונית וכו' ואם איתא דטעות ב' עדים אמאי מזימין אותם אימא דטעו בשעה. ומכל מקום הא לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דשאני התם דליכא מאן דמכחיש להו שהרי על גוף העדים הם מעידים עמנו הייתם בשעה פלונית במערב הבירה. והחכם הנזכר רצה להוכיח מה היא דאם העידו בבקר הרג פלוני את פלוני בירושלם ואמרו בערב ביום זה הייתם עמנו בלוד אם אינו יכול לילך מירושלם ללוד מבקר עד ערב הרי אלו זוממין אף בנדון דידן נמי כיון שהדלת סגור אי אפשר שהיו לשם באותה שעה שהם אומרים שהיו הקדושין. ואגב שיטפיה לא דק בה דגדר הזמה היא שיעידו על גוף העדים ויאמרו עמנו הייתם במקום פלוני אעפ"י שלא יאמרו בשעה פלונית כיון שהדבר ידוע שבאותה שעה לא היה אפשר שנמצאו בירושלם הרי אלו עדים זוממים אבל הכא עיקר העדות הוא על המעשה שהעידו שהדלת היה סגור ולא נכנס אדם ולא נעשה המעשה ולא יהיה זה גדול מעמנו היה ההורג דאמרינן דהויא הכחשה. וזה לשון הרמב"ם ז"ל הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמם של עדות כלל אם אמת היה אם שקר מכאן אתה לומד מה הוא גדר עדות מוזמת וכל מה שיצא מגדר זה הויא הכחשה דעד זומם חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואין לך לדמות לו. תו דהא הזימום שלא בפניהם ולא הויא אלא הכחשה אפי' לדברי החכם. ובזה ודאי טעה טעות מפורסמת שאע"פ ששתי העדויות היו ביום אחד לא היו אלו בפני אלו וכן מורה הלשון של קבלת העדות וזה פשוט מאד וגם מקבלי העדות לא נזכר אם הם בעצמם או ב"ד אחר וכפי מה ששמעתי שהיו אחרים ומפני שאין זה נוגע בדבר לא חקרתי עליו הא למדת שאין זו עדות מוזמת. גרסינן בפרק האשה שנתארמלה אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא. ואע"ג דכתב רש"י ז"ל הכחשה הויא לבטל עדותן לאו למימרא דעדות הראשונים בטל והשני קיים ונפקא מינה לנדון דידן אלא הכוונה היא שהעדות הראשון בטל שהרי הוכחשו ואוקי ממונא בחזקת מאריה וכן כתב רש"י ז"ל גבי אין מכחישין את העדים אלא בפניהם כתב לבטל עדותן ולישנא דגמרא נמי הכי משמע דאמר דמכחישין את העדים שלא בפניהם ועלה קאמר נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא משמע הכחשה דאמרן. ותו דהזמה והכחשה מצינו אבל זו שמקצתה הזמה לענין שתהיה עדות השנייה קיימת ולענין העדים לא תהיה הזמה לא מצינו. ותו דעדים זוממים חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו בזמן שהוא בפניהם הוי עדות בזמן שאינו בפניהם אוקי תרי לבהדי תרי. ותו דחדוש הוא דליהוי הכחשה כיון שהוא שלא בפניהם לא הויא הזמה דיבא בעל השור ויעמוד על שורו ועל עצמה של עדות אינן מעידין דבר ומשום הכי ה"א דלא הויא הכחשה כלל ועדות ראשונים קיימא קמ"ל דהכחשה מיהא הויא ולשון מיהא הכי דייקינן: