תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשכ״ח סימן ד׳

וטעמא דפסקא איכא למימר דאי תלינן טעותא כולי האי נמצא אתה מצרף עדותן והורג את הנפש אבל לגבי חמץ כל מאי דמרחקינן להו טפי עדיף שלא יבואו לידי איסור תורה. הא למדת דלענין עדות אדם טועה שעה ומשהו וגם החכם הנזכר מסכים בזה אבל כתב בנדון דידן דהוי עדות מוכחשת שהרי יש יותר משעה וחצי בין שתי הכתות כת ראשונה אמרה שאחר שיצאו מבית הכנסת היה הענין והאחרונה אמרה שאחר שנכנס החכם בבית הכנסת כשתי שעות היתה סגורה הפתח ולא נכנס שום אדם לשם שהם היו שומרי הפתח ועושין שם מלאכתן וכמו שהוא כתוב בעדותן למעלה עכ"ד. ובזה אין אני מודה לו מכמה טעמי חדא שהוא הוסיף משלו שהיו שומרי הפתח וזה לא היו כתוב בקבלת העדות ושמא עשו מה שהיה להם לעשות והלכו להם ובתוך כך נפתת הפתח ונעשה המעשה. ותו דבשלמא אם שעת יציאת ב"ה היתה שעה מסויימת כמו שלש שעות ביום וזה אומר בשתים היה איפשר לומר דהויא עדות מוכחשת אבל שעת יציאת ב"ה מקצתן מקדימין ומקצתם מאחרין במקצתן קורין פסק ובמקצת אין קורין פסק שהרי יש כמה בתי כנסיות במצרים ושמא ר' יוסף גבאי שהוא חכם לא נתעכב לשמוע הפסק והקדים לצאת ועדי הקדושין נתאחרו בשמיעת הפסק ובדרך עד שנתפשרו עם המקדש עבר בין זה שתי שעות וקורין לו שעת יציאת ב"ה ואם כן לא נמצאו אחרונים מכחישים את הראשונים כלל גם כי האחרונים העידו שהיו שם כשתי שעות משמע אפילו פחות דהא שעה וחצי קרו אינשי כשתי שעות ואלו שהעידו בשעה שיצאו מב"ה הוא סוף השעה שיצאו ואם כן אין ביניהם אלא פחות משעה ואין כאן עדות מוכחשת וזה הדבר ראינו בעינינו שיש במצרים בית הכנסת מקדים לאחר יותר משעה וחצי. עוד שמא הכת הראשונה נתאחרו לבא לב"ה ועמדו שם שעה עד שגמרו תפלתן הילכך איני רואה שיהיה כאן הכחשת עדות ולא די לנו זה הצער אלא שהחכם הנזכר כתב שאלו האחרונים מזימין את הראשונים שהם עדי הקדושין והויא לה עדות מוזמת ואינה כלום. ואתה המעיין ראה גם ראה אם יש טעם לדברים אלו שהעדים האחרונים אומרים שעידי הקדושין היו בחוץ ואת הדלת סגרו ולא נכנס אדם לקדש ולא יצאת משם אשה להתקדש ועל העדים עצמן אינם מעידים מה היה להם אם הלכו או אם עמדו שהרי לא היו עמהם וקורין אותה עדות מוזמת. והנה לא ראיתי להביא ראיה משום דוכתא אלא מלשונו של חכם הנזכר שכתב וז"ל ודמיא להאי דאמרינן התם שאם העדים העידו בשעה פלונית לוה פלוני לפלוני או הרג פלוני לפלוני ובאו שני עדים אחרים ואמרו עמנו היה הלוה או עמנו היה ההורג דהויא עדות מוכחשת דוק ותשכח. ואנא דייקנא ואשכחנא מהכא תיובתא לדבריו ובודאי שכח סגנון העדות או מה שכתב למעלה וקל להבין. הא למדת שאין עדות זו לא מוזמת ולא מוכחשת דאפשר לקיים את שתיהן כדברירנא וכל שכן אם נקשה כי קושית רבא ומה אילו דייקינן להני סהדי והני דקאמרי בשעה שיצאו מב"ה היינו בסוף השעה שיצאו מב"ה והני דקאמרי בשתים היינו בתחלת שתי שעות וליכא בינייהו אלא משהו לכולי עלמא והאשה מקודשת ואנן ניקום ונימא דהאי דקאמר בשעה שיצאו מבית הכנסת בתחלת שעה קאמר והאי דקאמר בשתי שעות סוף שתי שעות קאמר והויא לה עדות מוכחשת ונתיר אשת איש לעלמא. ואע"ג דכתבו בתוספות פרק אור לי"ד דלהחמיר ולקיים עדות לא דייקינן להו שאני התם משום דאי מקיימת לעדות נמצא הורג את הנפש אבל הכא אי לא דייקינן להו נמצא אתה מתיר אשת איש בלא גט. ואע"ג דאמרינן דעבידי אינשי דמקדשין בצנעא הילכך שנים אומרים לא נתקדשה אין עדותן כלום כבר כתבתי לעיל בשם רבינו ירוחם דמשכחת שפיר כגון דאמרי דייקינן במלתא שפיר. וכן כתוב במרדכי בסוף מכות וז"ל תנן במס' עדיות לא ראיתי אינה ראיה וכתב העיטור והיכא דאיכא סהדי ואמרי הוינא תמן ודייקינן במלתא שפיר ולא חזינן קדושין וגירושין צ"ע אי אמרינן בכה"ג לא ראיתי אינה ראיה ומסתברא דלא תנן לא ראינו אינה ראיה אלא היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה כגון דדיירי בחצר אחת וכה"ג לאו הכחשה היא אבל היכא דתרווייהו כהדדי נינהו כי אמר הא לא ראיתי כאלו אומר לחברו לא ראית וה"ל הכחשה והכי תנן עד אחד אומר ראיתי ההורג ועד אחד אומר לא ראית ותנן גבי עגלה ערופה דה"ל הכחשה עכ"ל. הנך רואה כי בדוחק גדול אנו מקיימין עדות לא ראינו שגם בעל העטור לא אמרה אלא מסברת נפשיה. ולפיכך אני אומר שהשמיט הרמב"ם ז"ל האי דב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה משום דלא נתקדשה אינה עדות כלל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא כפשטה דגמרא ואפילו אמרו לא זזה ידינו מתוך ידה אינה עדות כלל. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ואפילו העידו עליו שנים אחרים ואמרו שהיה כשר מתחלתו ועד סופו אין בדבריהם כלום. דלא ראינו אינה ראיה. ואפי' לא זזה ידם מתוך ידו דכל שאילו אחרים ראו שאכל אפשר שישנו אותם האחרים אי נפרדו ממנו מעט ובאותה שעה אכל. א"נ הצניע מהם עצמו ואכל דאפי' בדבר שיש בהן קול רוב הפעמים כגון קדושין וגירושין אפי' הכי לא ראינו אינה ראיה כאותה שאמרו בפרק האשה שנתארמלה אפי' דיירי בחצר אחת דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא ומגרשי בצנעא ולא דמיא להאי דפרק האשה רבה דאמרי הוינן בהדי מכי נפיק מהכא ועד השתא דהתם אינו אלא בהכרת האיש זה שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן דאפי' נפרדו ממנו כמה פעמים בתוך העיר אין להסתפק בהכרתם עכ"ל. הרי לך בהדיא שאין לסמוך על עדות לא ראינו אפילו אומרים לא זזה ידינו מתוך ידה וכ"ש להתיר אשת איש לעלמא: