ולענין חכם שאסר אם חבירו רשאי להתיר. מלתא דפשיטא היא דאינו רשאי להתיר אפי' גדול ממנו בחכמה ובמנין וכ"ש היכא דרבים אסרו ואחד מתיר דת"ר הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר כתב הראב"ד ז"ל דטעמא הוי משום דשויא כחתיכה דאיסורא דשוב אין לה היתר דאפילו התיר השני אינה ניתרת ואפי' היה גדול ממנו בחכמה ובמנין ודוקא בדבר של שיקול הדעת אבל טעה בדבר משנה ואסר רשאי חבירו להתיר. אבל בחיוב וזכות המומחה ממנו חוזר ומזכה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. והא דנפקי שיפורי דרבא ואסר וכו' לאו דוקא דתחלה נפקי שיפורי דשרי וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. והר"ן ז"ל העלה דטעמא הוי משום כבודו של ראשון ונפקא מינה שאם הודה הראשון לדברי השני רשאי להתיר אפי' בשיקול הדעת. אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול מהראשון חוזר הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר. כך נראה לי להלכה ולא למעשה כי אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל עד כאן לשונו. הנך רואה בעיניך שהחכם לא היה רשאי להתיר ואפי' שיאמר שלא ידע שאסרו אחרים אין התרתו כלום ואפילו שיודו לסברתו או לשיקול דעתו דשויא כחתיכה דאיסורא כל שכן דאין מי שיודה לו ולא לשיקול דעתו. והאוסרים רבים והוא יחיד. ובענין החכמה איני כשר לעדות שאני נוגע בעדות:
תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשכ״ח סימן י׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ד, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.