תשובות הרדב״ז חלק ד · חלק תתשכ״ו סימן ד׳

והוי יודע דבנדון דידן אפילו שלא פסל העדים ולא ביטל המודעה כיון שכתב שטר שני וזקפן עליו במלוה לא תועיל המודעה ודברים של טעם הם שהרי לא מסר מודעה אלא על שטר השותפות ולא על שטר המלוה ואפילו שהחוב בא מכח השותפות אין בכך כלום. וגדולה מזו כתב הגאון ז"ל שאם כתב שטר מכר שני על השדה שלקח באונס שוב אין שם טענת אונס ואם כן כל שכן הכא שהראשון שטר שותפות והשני שטר מלוה שאין טוען עוד טענת אונס. והנה דקדקתי בזמן השטר וראיתי שבאותו זמן כבר נשלמו השלש שני' שלו וכבר נסתלק האונס והיה לו לערער בשעת כתיבת השטר. עוד כי באותו זמן כבר נתפרסם בארץ הזאת שפלוני לקח את המקום ההוא משער המלך יר"ה ויצא מרשות ראובן אעפ"י שעדיין עומד בו עד שיבא אותו פלוני משער המלך וכבר לא היה לו אונס כלל לא אונס הפסד ממון שהרי כבר הוא מסולק ואם כן למה לו לכתוב עליו שטר חוב ולזקוף עליו הריוח במלוה וזו הטענה מודעה רבה למודעת הפוסק שפסק יחלוקו ולפיכך הדין עם שמעון וגובה כל שטרו משלם. ולענין השבועה אם אנסוהו לעבור על שבועתו או שאנסוהו לישבע דברים פשוטין הן שהוא פטור עליה דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס. אבל מה שיש לדקדק אם האנס לא שאל ממנו שבועה אם יכול לישבע להציל ממונו ואם יהיה פטור משבועה אם לא קיים אותה ואם מסר מודעה יועיל שלא יוכל לקרות אותו עבריין. והנה דבר ברור הוא דנשבעין לחרמין ולהורגים ולמוכסים ואמרינן דדוקא במוכס העומד מאליו או שלוקח יותר מן הראוי לו ופסקו הפוסקים ואפי' לא בקש ממנו שידור לו או שישבע לו והוא נודר מעצמו או שהוסיף על מה ששאל או ששאל לו שידור והוא נשבע הכל מותר מפני האונס ואפילו אונס ממון דהא מכס ממון הוא ומותר ואפי' בלא מסירת מודעא. ומה שכתב רב נחשון ריש מתיבתא ז"ל וזה לשונו שבועה שמשביע מלך או שלטון או בעל מכס שמשגר לקהל להחרים בשביל צרכיו ואם אי אפשר שלא יחרימו לו אותו חרם אינו כלום ואין נחוש אבל שבועה שמשביע מלך או שלטון או בעל מכס אסור לישבע לו לשקר ע"כ. יש להעמיד דבריו ז"ל במוכס שאינו לוקח יותר מן הראוי לו ולא עמד מאליו ומשום דינא דמלכותא דינא אפילו באנס אסור לישבע לו אם לא היה מתכוין בלבו לדבר אחר כאשר נבאר לקמן בע"ה. הרי הדבר ברור שאין בשבועה זו כלום כיון שנתברר לעדים שהיה אנוס אלא שאם הייתי שם בשעת העדות היה ראוי לחקור אם האונס שלא יפסיד מה שהרויח כבר או האונס היה שלא ירויח להבא כי זה לדעתי לא נקרא אונס לשיהיה מותר להשבע עליו לשקר אם הדבר ברור שלא יגלגלו עליו חשבונות רבים לשעבר ובודאי מנהג המלכות הוא שמגלגלין עליו את הראשונות ומעלילין עלילות ברשע הילכך קרוב לודאי היה ההפסד לבא וכל שכן אם גיזם עליו שמעון בכיוצא בזה דאין לך אונס גדול מזה. ולענין אם צריך שיהי' מתכוין בלבו לשום דבר בשעת שבועתו דבר מוסכם מכל הפוסקים והמחברים שצריך שיהי' בלבו לדבר של התר כגון שלא יאכל בשר או שלא ישתה יין וכו'. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים משום אונס התירו לו וכ"כ הרמב"ם והתוס' ז"ל. ולדעתי אין בזה חולק ואפי' פירש בשעת השבועה שלא תאכל פת כל ימיך יכול יחשוב בלבו אם לא ארעב או פת כוסמין או פת אורז ודוחן וכן כל כיוצא בזה. וכן כתב בהגהות במיימוני. ומה שיש לדעת אם עבר ולא היה בלבו דבר מזה אם עבר אשבועתו או לא. כי מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שכתב וצריך הנשבע באונס כו' משמע שצריך לכתחלה ואם לא כיון לא עבר אשבועתו. אבל רבינו ירוחם ז"ל כתב וזה לשונו ואם אמר בפירוש יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם אינה של בית המלך בודאי יהיו כל הפירות אסורין עליו אלא זה מיירי שאנו אומרים שמותר שאומר בלבו היום כלומר יאסרו היום ומוציא בשפתיו סתם וכו' עכ"ד. הרי לך בבירור שאם לא היה בלבו שום דבר ונשבע סתם ולא ביטל בלחש בשפתיו שחייב לקיים שבועתו ובנ"ד נמי היה ראוי לשאול את ראובן אם היה בלבו שום דבר או אם ביטל בתוך כדי דבור בלחש בשפתיו. ואם יאמר שלא עשה דבר מזה היה מחוייב לקיים שבועתו אלא שאני אומר שהמודעא שמסר תחלה עדיפא טפי מהאי ביטול בלחש בשפתיו. חדא שקדמה הביטול לשבועה. ועוד שהוציא הביטול בהדיא ובפני עדים ולא חס ושלום שאני אומר שתועיל המודעא לעבור על השבועות שבין אדם לחבירו ולא על חרם שמטיל הקהל כמו שחשבו מקצת פריצים פתאים לשלול שלל ולבוז בז ומקצתם סומכים על כל נדרי שבליל יוה"כ שכל זה רשע וטעות אין צורך באורך שכבר האריכו בו הראשונים ז"ל. אלא כוונתי היא כיון שהוא אנוס בשבועתו תועיל המודעא לפטור אותו שהרי מועיל מודעא זו לשבועות שהוא אוסר על נפשו. כדאמרינן כל הרוצה שלא יתקיימו נדריו עומד בראש השנה ואומר כל נדר שאני עתיד לידור וכו' ויש מי שהורה דה"ה בשבועות וכן עיקר דאין ביניהם חילוק. וכן כתבו המפרשים ז"ל אם כן כל שכן שתועיל זו המודעה למי שהוא אנוס על שבועתו אעפ"י שלא היה בלבו שום דבר וזה פשוט: